תכליתו העיקרית של המגזין בעת הזו הוא הפיכת ההיסטוריה לסיפור בעל משמעות, והאסטרטגיה הכללית לפי שעה היא פילוס נתיב בין ספירת התיאוריה הפוליטית והמחקר ההיסטורי ובין עולם המדיה. אין בכך, חלילה, בכדי לרדד את חשיבותו של מחקר מעמיק - אלא בכדי לערות אנרגיית חיים בתוכן האקדמי ובכך לבנות גשר בינו לבין מציאות התקשורת הפופולרית, שבה, מחד, אנשים ניחנו במידה פחותה של קשב, אך מאידך מגלים עניין כלפי תוכן איכותי - או לפחות כלפי תוכן הנתפס ככזה. יומרתו היא אפוא ליצור 'היסטוריה חיה' בלשונו של הגל, כזו המלקטת התרחשויות מן העבר ומרצפת אותן לכדי תבנית סיפורית המבנה קשר אינטימי בין הידע ובין הקורא, כזה שיוכל לא רק לסקרן אותו אלא לחשוף לו טפח מן ההוויה הממשית המקיפה אותו - זו הפוליטית, החברתית או התרבותית. לכן על המהלך הכללי של המאמרים לנוע מן המופשט אל הקונקרטי - מן העיון אל המציאות המוכרת.
הגם שאורך המאמרים אינם מותירים מקום לדיון אקדמי מעמיק השאיפה היא בכל זאת להפיג את הלוט שאופף את המושגים אשר עומדים בלב השיח הפוליטי בישראל ובעולם ולסייע בביאורם, תוך נטייה להתמקד ברעיונות ובהיסטוריה של הרפובליקניזם והמושגים הנגזרים ממנו. ברם, אין כל כוונה לטייח דיון נוקב בבעיותיה ובמגבלותיה של השיטה - אדרבא, על כתבות המגזין להותיר מקום לספק, לסוף פתוח, לאי נחרצות - מתוך נכונות לשיח כן. לאור האמור לעיל, ברור אפוא שהמגזין שואף להפוך לבמה המפרסמת תוכן איכותי אך עם זאת נגיש ומהנה לקריאה. ועם זאת יש לשים לב - המטרה היא איננה להנגיש ידע כללי במגוון רחב של נושאים לציבור הרחב, אך גם לא להציע דיוני עומק בנושאים אקטואליים - אלא להרחיב ולהעשיר את מנעד השיח המוכר לנו על ידי חשיפת הרבדים והמורכבויות של הרעיונות הנסחרים בשיח הציבורי באופן מרדד ומשטח. השאיפה הזאת יכולה בוודאי להיות מגולמת בצורות שונות, וזוהי, למעשה, הנקודה: להציג קו רפוי קמעא, גמיש ופתוח לדיונים מסוגים שונים, על אף שהרפובליקניזם הוא מרכז הכובד של המגזין.
אנו מקימים את המגזין בעת שבה משבר מדיני וחברתי גדול מאוד - אולי הגדול ביותר למן הכרזת העצמאות - פוקד את המדינה. בזמן הזה הקיום החברתי בישראל מצטלב עם אחת מן הסוגיות היסודיות של הרפובליקניזם: חשיבותו של טוב משותף, המבוסס על קיום בצוותא, אותו בונים יחדיו האזרחים מתוך הסכמה על המטרות האובייקטיביות שנתבעות מהם בכדי לאפשר את קיומו ושגשוגו של קיום מדיני. אין פירוש הדבר הסכמה על האמצעים להשגת המטרות, אלא ניסיון לבסס ראייה המשותפת לכל אלו הלוקחים חלק בפרויקט החיים המשותפים במדינת ישראל, לגבי מה הכרחי בכדי לאפשר שגשוג, אך עוד קודם לכן - את הישרדותנו לטווח הארוך, את קיומנו הבטוח - עד כמה שהשניים בכלל נפרדים. מילון המושגים הרפובליקני יכול לספק לנו מונחים נוספים לשם הגשמת המטרה של הטוב המשותף, מונחים כמו שלטון מעורב ושלטון עצמאי. השלטון המעורב למשל, מסמל את ביזור הכוח באופן אפקטיבי בין מנגנוני המדינה ובין מי שנחשב לריבון האמיתי שלה - העם. אך כל אימת שהניסיון לשכלל את מוסדות המדינה ולשפר את חלוקת הכוח נעשה מתוך רעות רוח - הרי שהוא חותר הן תחת אפשרות הקיום המשותף והן תחת עיקרון השלטון המעורב. הטוב המשותף איננו מושג בעל מובן אחד, ברור ונחרץ, אך עם זאת - הוא לא זר להוויה הציונית, שבה אתוס של חלוציות, ממלכתיות או תרומה למען הכלל היו ונותרו בשר מבשרה.
אחת ממטרות העל של מדינת ישראל כיום - מטרה העומדת גם מול עיניהם של אנשי 'מרכז ריבוא' - היא שחזור המסד המאפשר דיאלוג משותף אפקטיבי, שבו גם אי הסכמה בין המחנות השונים עדיין מאשרת הסכמה על עקרונות החיים המשותפים. מגזין "פוליטיאה" מניח שלרעיונות עומק עשויה להיות חשיבות גדולה בתהליך הזה - ובכלל. אין אם כך כל טעם להלין על המצב הקיים ולשקוע בפסימיזם הרואה את שקיעתה של ישראל אל כיליונה המוחלט כהכרחית. אדרבה ואדרבה: תרבות נמדדת בין היתר בכוחה לחדש את נעוריה, להתערות שוב מן המקורות שלה ולנהל שיג ושיח כנה עם עברה וההווה שלה. השאלה האם גם החברה הישראלית והתרבות העברית שבה יוכלו לעשות כן - היא אפוא אחת מן הסוגיות הנוקבות העומדות לפנינו.