רפובליקניזם מהו

במשך דורות המונח 'רפובליקה', על נגזרותיו השונות, עושה לו כנפיים ונפוץ בעולם כולו. שורשיו נטועים בעולם המדיני והערכי של תרבויות רומא ויוון, ומשמעותו המקורית היא "עניין הציבור" או "עניין העם" (res publica, לפי המקור הלטיני). יש אם כן משהו מרתק בעובדה שהמושג המגדיר, לפחות פורמלית, קהילות פוליטיות כה שונות זו מזו - כמו ארצות הברית, סין או אפילו משטר האייתולות האיראני - קיים, בגלגולים שונים, כבר למעלה מאלפיים שנה בתודעת תרבות המערב. מה שמערים על הקושי להגדיר את המושג הוא העובדה ששורשיו שואבים ממקורות שונים במקביל. המחשבה הרפובליקנית לגווניה מדגישה את חשיבותו היסודית של מרחב ציבורי משותף, מרחב שבו הפרט משתתף מתוך תודעה אזרחית ותחושת אחריות לקיום בצוותא. אפשר לראות במרחב הציבורי המשותף מוקד המאפשר ואף מעודד את הדיאלוג האזרחי על החיים המשותפים, ובתור כזה הוא עומד בלב החיים הריבוניים ומאפשר במידה רבה חיים משמעותיים לפרט. אזרחי הרפובליקה, לפחות לפי האידיאל העתיק של רומא ויוון (שם הישות המדינית היא הפוליס, עיר המדינה),  משתתפים באורח פעיל בעיצוב חייהם המשותפים ובעיצוב עתידם. הם מעצבים את הגוף הריבוני ומעוצבים על ידו, שכן המדינה בתורה היא המבטיחה את קיומם ומשמרת את ריבונות הפרטים.

המונח מאגד תחתית ערכים כמו: קיומו של טוב משותף ואינטרס כללי, עיקרון ריבונות העם, מידות אזרחיות טובות, חירות, ממשל מעורב שבו הכוח מתפלג בין מנגנוני המדינה ובין נציגי השכבות העממיות, אתוס של תרומה למען הכלל, אזרחות פעילה המבוטאת בהשתתפות בדיון ציבורי, מעורבות בחיים המשותפים והרשימה עוד ממשיכה. בעידן המודרני האידיאל הרפובליקני מתקשר גם לאמונה ביכולתו הטמירה של האדם לבנות עולם טוב יותר, משוחרר מעול השעבוד, ולשאר נטיות מתרבות הנאורות. דמויות חשובות שלקחו חלק בעיצוב המחשבה הרפובליקנית לדורותיה הן אפלטון ו(בעיקר)אריסטו ביוון, קיקרו ברומא, ניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה המוקדמת בפירנצה, וכן בלב המאה ה-20 דמויות כמו חנה ארנדט, ג'ון פוקוק, קוונטין סקינר, פיליפ פטיט ומאוריציו וירולי. הדיון הנוכחי יציע סקירה כללית של מונחים בסיסיים במחשבה הרפובליקנית כמו חירות שלילית ומידה טובה, ישפוך אור על הקשר בין רפובליקניזם לציונות ויהרהר ביתרונותיה ובחסרונותיה של המחשבה הרפובליקנית. המגוון הגדול של פרספקטיבות רפובליקניות יכפה עלינו, לעת עתה, להעדיף דעות מסוימות על פני אחרות, הגם שקשה לקבוע מדרג היררכי של חשיבותן.

אפשר שמושג החירות הרפובליקנית, כפי שדן בו הפילוסוף פיליפ פטיט, מאפשר להבחין בינו לבין הליברליזם. לפי פטיט, מושג החירות הרפובליקני אינו "חיובי", כלומר מתחייב להגשמה קונקרטית של אישיות מסוימת כביטוי לחירות, אך גם אינו ממוצא ברובריקה של חירות שלילית, כלומר, החירות מהתערבותם של אחרים בענייני. פטיט סובר שמושג החירות הרפובליקני הוא מושג שלישי של חירות המתייחס לחופש משליטתם של אחרים. הליברליזם בצורתו הקלאסית בעידן המודרני דוגל ב"חופש לאי התערבות" (non-interference), כלומר - מרחב החירות של האדם מאפשר לו לעשות כל שיעלה על דעתו, כל עוד הוא לא פוגע באחר, ואין להפריע למרחב החירות הזה. את התפיסה הזאת מזהה ישעיהו ברלין במסתו המפורסמת "שתי תפיסות של חירות" עם הוגים ליברלים כמו ג'ון סטיוארט מיל, ג'רמי בנת'האם ותומאס הובס, והיא מנוגדת לחירות החיובית, שאותה מזהה ברלין עם החירות לשלטון עצמי, עם זכותו של האדם להחליט על חייו ואפשר להוסיף - לא להיות עבד ליצריו.

פטיט מאתגר את התפיסה הליברלית של חירות שלילית, ולשם המחשת האתגר נביא בקצרה את משל העבד: הבה נדמיין אדון המחזיק במספר עבדים ואשר ביכולתו, על פי הדין, להתנהג כלפיהם כרצונו. אולם, מדובר באדון נחמד: הוא עוזב לרוב את עבדיו לנפשם והוא לא מטריד אותם על בסיס יום יומי. על פי התפיסה הליברלית הקלאסית, ניתן לאמר כי העבדים הם חופשיים מכיוון שהאדון לא מתערב בחייהם. והרי עלינו להודות שמדובר בתפיסה מאוד לא אינטואיטיבית. לכן פטיט מוסיף רכיב חשוב: החירות איננה אך ורק חירות שלילית במובן הצר, כלומר במובן שבו לא מתערבים בחיינו, אלא זוהי חירות לאי התערבות שרירותית (non-domination), אי־אדנות. מה שהחירות הרפובליקנית במובן זה לוקחת בחשבון, בניגוד לחירות הליברלית, הוא את המציאות המוסדית שמלכתחילה מאפשרת את קיומו של מוסד שבו חייהם של העבדים תלויים ברצונו השרירותי של אדונם: "זוהי העבדות ששנאתי" כתב העבד-לשעבר פרדריק דאגלס, "לא את מאורעותיה בלבד". כמו כן, בעוד שהגישה הליברלית נוטה לחשוד בכוח המדינה וביכולתה להתערב בחייהם של אזרחיה (ולכן החוק בגישה הליברלית מיועד בראש ובראשונה להגבלת כוח השלטון), החירות הרפובליקנית מדגישה גם את העובדה שאלמלא המדינה ומערכת חוקים הוגנים לא ניתן היה מלכתחילה לאפשר את חירותו של האדם.

מושג רפובליקני מרכזי ביותר נוסף הוא מושג המידה הטובה. במסורת זו, אולי מיותר לציין, המידה הטובה היא כמעט בעיקר מושג של חיים פוליטיים, עם היוצא מן הכלל של חיים פילוסופיים. מושג זה אינו בהכרח "כבול" בהרחבה הכרחית של ההגדרה הנסקרת לעיל של חירות, כלומר, המידה הטובה לא בהכרח עובדת במסורת הרפובליקנית כיכולת שיש לתחזק באופן אינסטרומנטלי למען שימור החירות. להפך. לא פעם מושג המידה הטובה נתפס כתכלית־כשלעצמה בדומה לחירות, ולעתים טיפוחה של המידה הטובה מאפשר חריגה מהאפיון של חירות כאי־אדנות. בספרות הקיימת בנושא נהוג אפילו לדבר על שתי אסכולות היסטוריוגרפיות מתחרות בתוך המסורת הרפובליקנית: זו ששורשיה בחוק הרומי, ומדגישה את האי־אדנות, וזו ששורשיה בפילוסופים הקלאסים, שמדגישה את המידה הטובה.

יש לשים לב - מושג המידה הטובה, כמו הדיון על החירות, איננו בעל ערך היסטורי בלבד. נהפוך הוא: נודעה לו חשיבות רבה גם בשיח של פילוסופיית המוסר בת ימינו, כפי שניתן להיווכח מספרו של האתיקן הגדול אליסדייר מקינטאייר, "מעבר למידה הטובה". אתיקה המבוססת על מידות טובות מדגישה את חשיבותם של ערכים ותכונות אופי, והיא מעלה על נס דמויות אידיאליות כמו הג'נטלמן הבריטי, הקאלוס אגאתוס היווני, ובתרבות היהודית אפשר לחשוב על דוגמה מקבילה בדמות החלוץ. אך עם זאת אין לחשוב שהיא זונחת בהכרח את הדיון לגבי חשיבותן של תוצאות מעשינו או לא מייחסת חשיבות לחוקים וצווים. אופיין של המידות הטובות נידון לעומק כבר ביוון העתיקה, כאשר הכותבים הידועים ביותר על הנושא בתקופה הזאת הם אפלטון ואריסטו, שלמעשה הניחו את המסד לפולמוס פילוסופי שממשיך להתקיים - למרות שינויים רבים - עד היום. אולם לאריסטו נודעה השפעה גדולה בהרבה במקרה הזה, וייתכן שהדבר קשור בבהירות ובקוהרנטיות של טיעוניו. נסקור בקיצור מזורז כמה הגדרות שונות.

לפי אריסטו, המידה הטובה איננה נפרדת מחיים מאושרים. המידה הטובה היא מה שמביאה ל"מצבו השפיר" של דבר מה - תהא זאת פעילות אנושית או תכונת אופי למשל. כלומר, עם המידה הטובה, פעילות כלשהי תמצא בצורה המשובחת ביותר שבה היא יכולה להמצא; היא עושה גם את הפעולה עצמה לטובה, וגם את עושה הפעולה למהוגן. כך למשל, כשסוס רץ מהר במיוחד הוא גם מגשים את כישרון הריצה הטמון בו במלואו, אך גם בשל כך הופך לסוס מהוגן יותר בעצמו (אפשר לחשוב איך היה נראה סוס יפה ושרירי לעומת סוס שפוף ומצומק). כך גם לגבי האדם - כשהוא משתמש בכושרו המיוחד - היגיון המחשבה - הוא מסוגל לטפח את מידותיו הטובות ולהיעשות לאיש משובח. הוא מסוגל לראות את הדברים כהווייתם ולהגיב עליהם באופן הולם.  המידה הטובה בקווי המתאר הכלליים שהוצגו פה, היא אחד מן האופנים שבהם האדם מגשים את עצמו לפי אריסטו.

דוגמה לתפיסה שונה של המידה הטובה מצויה אצל המדינאי הגדול והוגה הדעות קיקרו, בספרו על החובות. המידה הטובה, לפי קיקרו, מורכבת מארבע תכונות: חכמה, אומץ, צדק ומתינות. אולם מעל כל אלה מצויה מידה בעלת חשיבות עליונה: ההגינות המוסרית. רק באמצעות ההגינות ניתן להשיג את התכליות הנעלות ביותר: כבוד ותהילה. קיקרו ביקש להדגיש את המחשבה שאין סתירה בין מוסר לתועלת, אדרבא: להיות מוסרי זה לא רק טוב ויפה אלא גם מועיל. לתפיסה זו נודעה השפעה גדולה מאוד על המחשבה הפוליטית של הרנסאנס האיטלקי בעת החדשה המוקדמת. מי שהגיב עליה ובמובן לא זניח הפך אותה על פיה, היה אחד מענקי הפילוסופיה הפוליטית של המערב - ואחת מדמויותיה האפלוליות -  ניקולו מקיאוולי. המידה הטובה המקיאווליסטית קשורה בפורטונה, אלת המזל. פורטונה מייצגת, בין היתר, את סבך יחסי הגומלין המורכבים של הפעילויות האנושיות שההצטלבויות שלהן תמיד מולידה אירועים לא צפויים ומידה רבה של אי וודאות, ובכך מאפשרת את תהפוכות ההיסטוריה. המידה הטובה על פי מקיאוולי, ככשרון מעשי, מאפשרת למדינאי לרכך את המהלומות שמנחיתה פורטונה, לתעל את כוחותיה לצרכיו שלו ולהבטיח בכך את יציבות ממשלתו. כך יוכל לזכות בתהילת עולם. על פי מקיאוולי, אלת הצדק איננה שוכנת בקרב בני אדם בודדים, אלא בקרב ישויות פוליטיות. הצדק הוא תכונה שמתגשמת ברמה המדינית.

המקורות הללו עומדים גם בלב הדיבייט האקטואלי יותר במחשבה הרפובליקנית, דיבייט הנחלק בין הוגי "ההומניזם האזרחי" לבין הוגי "הרפובליקניזם האזרחי". הראשונים - תיאורטיקנים כמו חנה ארנדט או ג'ון פוקוק - מקדמים ברוח אריסטו תפיסה של החיים הטובים (או החיים הראויים, the good life) ככאלה המבוססים על אזרחות פעילה ומידה טובה אזרחית, תוך הלחמות בכוחות שעשויים להשחית את הערכים הללו. המידה הטובה בצורה הזאת, שכאמור שואבת מחיי הפוליס היוונית ומכתבי אריסטו, מובנת כרכיב המבנה והעומד בלב השגשוג האנושי. מנגד, אנשי הרפובליקניזם האזרחי (הוגים כמו סקינר, סאנסטיין ופטיט) מדגישים שעל אף שנודעה למידות הטובות חשיבות עליונה מפאת הסיבות שהוזכרו, הן נועדו להבטיח גם, ואולי בעיקר, את החירות הפוליטית (השלילית) כלומר את החופש מתלות בגורם המסוגל להשפיע על חיינו באופן שרירותי. הפרשנות הזאת רואה את שורשי הרפובליקניזם כנעוצים בתפיסה המדינית הרומית יותר מאשר בעיר המדינה היוונית. ברומא היה מיתוס חזק של התנגדות לשלטון יחיד מלוכני, והמילה "מלך" אף נחשבה למושג גנאי. לכן קל יותר לראות את חשיבותו של ביזור הכוח ברפובליקה העתיקה.

ומה לגבי מדינת ישראל והציונות? על אף שישראל איננה מוגדרת באופן רשמי כרפובליקה, הציונות התהוותה בראשיתה באקלים אירופי של מדינות לאום המוגדרות או פועלות, רובן ככולן, כרפובליקות. אפילו אנגליה, המוגדרת רשמית כמלוכה חוקתית פועלת לפי הפילוסוף הדגול מונטסקייה כ"אומה שבה הרפובליקה נחבאת תחת מסווה של מלוכה". אתוס של תרומה לכלל, העדפת האינטרס הקהילתי על פני הפרטי והדגשת החובות של הפרט לקהילה בנוסף על זכויותיו - כל אלו לא היו זרים לציונות, ולא רק בימי עלומיה, אלא גם בהמשך. דמות החלוץ, למשל, הבונה את הארץ במו ידיו למען השגשוג העתידי של המדינה, מדגימה בדיוק את זה. יתירה מכך, מה שמדגיש את הספיחה של עקרונות רפובליקניים אל לשד השיח הפוליטי הישראלי הוא מושג הממלכתיות, שהיווצרותו מיוחסת בדרך כלל לדויד בן גוריון ומנחם בגין. מאחר שהרפובליקניזם מדגיש לא רק את חירות הפרט, אלא גם את חשיבותה של מסגרת מדינית וספרה ציבורית, הוא הולם במידה רבה את ערך הממלכתיות הישראלית. הממלכתיות איננה מסמלת רק את מוסדותיה הרשמיים של המדינה, אלא גם תודעה אזרחית מסוימת, הכוללת את ההכרה בחשיבותם של מוסדות מהוגנים המארגנים את החיים הציבוריים, ואשר נודעה להם גם חשיבות תרבותית כמוקדים המסוגלים לשמר ולטפח את ערכי המדינה. אך גם הכרה בחשיבות ההשתתפות בחיים הציבוריים, והאחריות האישית לקהילה, ניכרים בציונות, כאמור. אפשר לאמר, שערך הממלכתיות אפוא מסמל את חשיבותו של האינטרס המשותף לכל בני החברה הישראלית. תחת זאת, חשוב לאמר שיש טעם לפגם בכך שישראל מעולם לא הגדירה את עצמה כרפובליקה באופן רשמי (אם כי היו קריאות לכך), ולא טיפחה באופן אקטיבי את הדגש על אופי האזרחות המהוגנת והגוף האזרחי, המקיף את אנשי החברה על כל מגזריה השונים.

לסיכום, הרפובליקניזם הוא אם כן שיטת ממשל ותפיסה פוליטית שמקדמת את חירות וריבונות הפרט אך לא מזניחה את הדיון על חשיבות המוסדות הציבוריים המאפשרים את (או, לחילופין, מאיימים על) החירות. היא חורטת על דגלה את חשיבותה של ספרה ציבורית משותפת ושל תודעה אזרחית. הפוליטיקה בגישה הרפובליקנית איננה אפוא רק "רע הכרחי", אלא דווקא מה שמאפשר - בצורותיה הטובות המאזנות את חלוקת הכוח ומרסנות את אפשרות העריצות - את הקיום המשותף ואת החירות. היא אף מסוגלת לעודד שותפות קהילתית המתנשאת מעל זהויות אתניות ואינטרסים מגזריים זרים. יחד עם זאת, היא לא חפה מבעיות; התביעה לאזרחות משותפת ומידות טובות עלולה להפוך לא רק לגורם מדיר אלא לא פחות - לגורם התובע יותר מדי מן האזרח הפשוט לאורך זמן. יתרה מכך: הניסיון לשחזר את אופי הפוליטיקה של העולם הקלאסי, עשויה, בהקשר מודרני של כלכלה מורכבת בהרבה ושל חברה גדולה לאין שיעור - להפוך לסיר לחץ מסוכן. השאיפה לטפח אחדות קהילתית בעידן של דמוקרטיית המונים פלורליסטית עשויה לזלוג למרחבים אוטוריטריים דוגמת הדמוקרטיה הטוטליטרית או גרוע מכך. אבל בסיכומו של דבר, המחשבה הרפובליקנית לסוגיה היא עצם מעצמותה של התרבות הפוליטית. להתחקות אחר גלגוליו השונים של המושג פירושו לרדת לחקר הDNA של החיים החברתיים והמדיניים של התרבות הזאת, ובמובן מסוים - גם של העולם כולו.