מגילת העצמאות

גרסה ראשונית של המאמר פורסמה בבלוג 'הינשוף' מאת פרופסור דני אורבך

בשיח הפוליטי של השנים האחרונות הולכת מגילת העצמאות ותופסת מקום מרכזי יותר ויותר, וכך מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה ואת תפקידה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, השיח הזה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה, אולם תכופות הוא נשען על הכללות בלתי מדויקות והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. לכן אפרוס כאן סקירה היסטורית קצרה ותכליתית על כתיבתה ואישורה של מגילת העצמאות, ועל מעמדה הפוליטי, המשפטי והציבורי - ואבקש לטעון כי המגילה מתאימה יותר לשמש כסמל לאומי מאחד, ופחות כטקסט מעין-חוקתי המכריע במחלוקות ציבוריות.

***

הנוסחים הראשונים של מגילת העצמאות נכתבו באפריל ומאי 1948 על ידי אנשי מחלקת המשפטים של מנהלת העם - הרשות המבצעת בתקופת המעבר שלפני הקמת המדינה. הללו הגישו את הנוסח שגיבשו למנהלת העם, שהחלה לדון בו ב-12 במאי 1948. למרות שנוסחי המשפטנים היו בעלי חשיבות מכרעת לתוכנו וצורתו של הנוסח הסופי, בשלבים האחרונים של הניסוח היתה נתונה הכרזה בידי מנהלת העם עצמה, שהורכבה מאישים פוליטיים ששימשו כנציגיהן של מספר מפלגות. אלו הכניסו שורה של שינויים בטקסט שהגישה מחלקת המשפטים, הנוסח המתוקן הוגש לאישורה של 'מועצת העם' - הרשות המחוקקת בתקופת המעבר - וב-14 במאי 1948 הוקרא על ידי דוד בן גוריון בשדרות רוטשילד בתל אביב.

במהלך העשורים הבאים הפכה הכרזת העצמאות למסמך מכונן שתפס מקום של כבוד במערכת הסמלים של מדינת ישראל, לצד הדגל, הסמל וההמנון. בדומה לסמלים אחרים, היא התמקמה בלב הקונצנזוס הישראלי, ולא נשאה עמה משמעות מעשית רבה באשר לשאלות פוליטיות, חוקיות וחוקתיות אקטואליות - עובדה שאפשרה לה להישאר בלב הקונצנזוס. כבר בדצמבר 1948 פסק בג"ץ, בהרכב שכלל שניים מנשיאי העליון:

"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באה רק לשם קביעת העובדה של כינון המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי - ההכרזה הנ"ל מבטאת את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום כוח קונסטיטוציוני [חוקתי] הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם."

אף על פי שלעתים נעשה בהכרזה שימוש על מנת לפרש חוקים שחוקקה הכנסת כאשר מובנם לא היה ברור, עמדת העליון אושררה פעמים רבות בעשורים הבאים והרחיקה את ההכרזה ממחלוקות פוליטיות. מצב זה השתנה בשנות התשעים, בעקבות המהפכה המשפטית. תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קבע כי הזכויות שבחוק "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל" - קביעה עמומה למדי ופתוחה לפירושים שונים, שאפשרה לבית המשפט (ובסופו של דבר, גם לפוליטיקאים ולאנשי ציבור אחרים) לעשות שימוש הולך וגובר במגילת העצמאות במסגרת מחלוקות פוליטיות וחוקתיות.

במשך עשרות שנים היה להכרזה מעמד סמלי מכובד ונישא, מכיוון שלא נשאה בחובה משמעות פוליטית מעשית של ממש. המהפכה המשפטית הפכה אותה לכלי במחלוקות פוליטיות, אולם מרבית אזרחי ישראל התקשו להסתגל למעמדה החדש. בעוד ביקורת על סמל לאומי נתפסת כהתקפה על המדינה או על האומה עצמה, הרי במדינה דמוקרטית מקובל ואף רצוי למתוח ביקורת על חוק (או אף על טקסט בעל מעמד מעין-חוקתי), ולהצביע על הפגמים והבעיות שבתהליך חקיקתו. אלא שבניגוד לכמעט כל חוק אחר, ביקורת על מגילת העצמאות נתקלת בתגובות חריפות, בדה-לגיטימציה ובהאשמות באנטי-ציונות וערעור יסודותיה של מדינת ישראל. המגילה רכשה אפוא סטטוס כפול: טקסט בעל משמעות מעשית המכתיב את התנהלותה של המדינה בהווה, אולם אסור למתוח עליו ביקורת מכיוון שהוא נתפס גם כסמל לאומי.

להלן ננסה איפוא - עם כל הכבוד הדרוש - להצביע על הבעיות בתהליך חיבורה של מגילת העצמאות, תוך התרכזות בשאלה אחת: האם ניתן להראות כי היא שיקפה באופן נאמן את עולמם הערכי של אזרחי ישראל?

***

בפתיחה ראינו כי נוסחיה הראשונים של מגילת העצמאות חוברו על ידי אנשי מחלקת המשפטים, אולם עברו עיבוד ועריכה בידי מנהלת העם, ואילו הנוסח הסופי אושר בהצבעה על ידי מועצת העם. השאלות המרכזיות שעומדות בפנינו, לפיכך, הן מהיכן שאבו מוסדות אלו לגיטימציה דמוקרטית, והאם הוענקה להם הסמכות לנסח טקסט מעין-חוקתי שיעצב את מארג החיים במדינת ישראל עשרות שנים לאחר מכן.

 התשובה לשאלה הראשונה מסובכת להפליא. בשנת 1946 בחרו חברי ההסתדרות הציונית ברחבי העולם נציגים לקונגרס הציוני ה-22, כפי שבחרו נציגים לקונגרסים שקדמו לו. הקונגרס ה-22, כמקובל, בחר ועד פועל ציוני (מעין ממשלה) שינווט את דרכה של ההסתדרות הציונית. במקביל לכך, בשנת 1944 בחרו תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל נציגים לאספת הנבחרים הרביעית של היישוב (מעין פרלמנט), ואספת הנבחרים בחרה ועד לאומי - גוף מבצע שעסק בעיקר בענייני חינוך, תרבות, בריאות וכיוצא בזה. כשהתקרב מועד סיום המנדט, הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי לקחו על עצמם במשותף להקים את מועצת העם ולקבוע את הרכבה, לפי מפתח מפלגתי; מועצת העם בחרה את מנהלת העם (שוב, מעין ממשלה), והיא בחרה מתוכה ועדה מצומצמת שעסקה בתיקון נוסח הכרזת העצמאות.

ראשית כל, בולטת לעין מורכבותו של התהליך. מכיוון שעם כל שלב בתהליך הבחירה הולכת ופוחתת הזיקה הרעיונית והאישית שבין הבוחר לנבחר, מקובל בדמוקרטיה שתפקידים חשובים מאוישים בתהליך חד-שלבי (למשל - כאשר האזרחים בוחרים את הכנסת) או דו-שלבי (למשל - כאשר האזרחים בוחרים את הכנסת וזו מביעה אמון או אי-אמון בממשלה). כאן עומדת בפנינו קריקטורה של דמוקרטיה פרלמנטרית - תהליך ארבע-שלבי. וזאת, דווקא בסוגיה האקוטית של אישור טקסט מכונן שיעצב את דמותה של המדינה דורות קדימה, סוגיה בה נדרש קשר ישיר והדוק ככל האפשר בין האזרח לבין הטקסט. יתר על כן: מיותר לציין כי כאשר הלכו לקלפי המצביעים חברי התנועה הציונית ב-1946, או המצביעים תושבי היישוב ב-1944, הם לא לקחו בחשבון שאלות חוקתיות הנוגעות למדינה היהודית העתידית שעצם קיומה היה רחוק אז מלהיות מובטח. גם כאשר הוקמו מועצת העם ומנהלת העם ב-1948, היה ברור כי הכרזת העצמאות איננה המשימה היחידה ואף לא העיקרית שעמדה בפניהם - שהרי, ניהול המלחמה ועצם הישרדותו של היישוב עמדו אז על הכף. כל תהליך הבחירה, לפיכך, לא היה מוכוון כלל לצורך ניסוח טקסטים חוקתיים בעלי משמעות גורלית.

שנית, ראוי לבחון באופן מיוחד את השלב הראשון בתהליך - הגדרת ציבור הבוחרים. אין כל ספק כי במשטר דמוקרטי ציבור הבוחרים חופף לציבור האזרחים, אולם במקרה שלפנינו, לא רק שהבוחרים לא היו מבחינה פרוצדורלית אזרחי ישראל - שעוד לא התקיימה בעת עריכת הבחירות הרלוונטיות - אלא שישנם הבדלים ניכרים ומהותיים בין ציבור הבוחרים לבין ציבור האזרחים. ההסתדרות הציונית לא הייתה מדינה אלא ארגון וולונטרי שחבריו פזורים בכל רחבי העולם, ולפיכך היא לא התיימרה לייצג את כל היהודים, או אפילו את כל היהודים שהאמינו באידאולוגיה הציונית. על מנת לקבל זכות הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני, אדם נדרש להחזיק ב'שקל הציוני' - שנרכש בכסף. אחת הפרקטיקות המקובלות בקרב חלק מהמפלגות הציוניות הייתה קנייה מאורגנת של 'שקלים' וחלוקתם לתומכיהן כדי שיצביעו עבורן. כתוצאה מכך, מפלגות שהחזיקו בהון רב יותר יכלו לגייס יותר קולות ממפלגות 'עניות', וקיבלו ייצוג גדול יותר.

גם בבחירות לאספת הנבחרים, בהן יכלו להשתתף כל יהודי ארץ ישראל ללא צורך בתשלום, נוצר עיוות דמוקרטי - אך מסוג אחר. מרבית אוכלוסיית היישוב הורכבה מעולים חדשים, אך העלייה לא הייתה חופשית. ההסתדרות הציונית קיבלה מהשלטון הבריטי 'סרטיפיקטים' - רישיונות עליה - אותם חילקה למפלגות השונות, ואלו חילקו אותם לאנשיהם לפי ראות עיניהן. לפיכך, מפלגות בעלות יתר כוח פוליטי יכלו להעלות ארצה יותר תומכים, וכך להגדיל בהתמדה את ציבור הבוחרים שלהן. עלייה חופשית התקיימה רק אחרי הכרזת העצמאות והקמת המדינה, והיא שינתה באופן דרמטי את הרכב אוכלוסייתה של ישראל - שיותר מהכפילה את מספר אזרחיה תוך שנים ספורות.

אמנם, כל חוקה שהתקבלה אי פעם, אושרה רק על ידי אלו שהיו אזרחי המדינה בעת קבלתה, ולא על ידי האזרחים העתידיים שלה: זהו הכרח בל יגונה. אולם בדרך כלל, אוכלוסיית המדינה גדלה באופן איטי והדרגתי, בעיקר בשל ריבוי טבעי. לעומת זאת, ארבע שנים בלבד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אלו מאזרחיה שלא היתה להם יד ורגל בעיצוב מגילת העצמאות כבר היוו רוב. אילו אנו רואים במגילה טקסט בעל אופי הצהרתי-סמלי בעיקרו, קשה לראות בכך בעיה של ממש. אך אילו הטקסט הזה מכתיב בפועל את מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה, ובין מוסדות המדינה לבין עצמם - הקושי גלוי לעין.

לכך מצטרפת בעיה נוספת: האזרחים החדשים של ישראל לא היו המון אנונימי וחסר זהות. הם נבדלו בכמה מאפיינים חשובים מאוכלוסיית היישוב בה' באייר תש"ח. ראשית, היו ביניהם ניצולי שואה רבים, שהתופת ששרדו הותירה בהם חותם עמוק לשארית חייהם, באופן שהתושבים הוותיקים התקשו לעתים להבין או לקבל. שנית, יוצאי ארצות המזרח היו רוב קטן מבין העולים, והם החזיקו בתרבות שונה ובהשקפה שונה בשאלות הפרט, החברה, העם והמסורת הדתית. יש להניח אפוא כי לעובדה שהם לא נטלו חלק בעיצוב ההסדרים החוקתיים של מדינת ישראל הייתה משמעות רבה באשר לתוכן ההסדרים הללו.

ביישוב היהודי שטרם הקמת המדינה, היוו המזרחים מיעוט - אולם מיעוט גדול. בראשית תקופת המנדט הבריטי הם היוו 41% מכלל היהודים בארץ, ובשנות הארבעים שיעורם עמד על כ-20%. אולם גם אז הם סבלו מתת-ייצוג קבוע בהנהגה הפוליטית של היישוב. הסוציולוג משה ליסק, שחקר את מבנה האליטות של היישוב היהודי, הגיע למסקנה כי רק 9.7% מחברי הדרג הפוליטי הבכיר היו מזרחים, ואילו חלקם באליטה התרבותית והכלכלית היה קטן עוד יותר. אחת מההשלכות של תת-הייצוג הקבוע הזה, היא שבין 37 חברי מועצת העם החתומים על הכרזת העצמאות, נמנו רק שני מזרחים. כלומר, קבוצה שהיוותה 20% מהאוכלוסייה לפני קום המדינה, והרבה יותר מכך לאחריה, זכתה לייצוג זניח בלבד בקרב החותמים על המגילה (5%) וכמעט לא נטלה שום חלק בניסוחה.

מכל הסיבות האלו, ברור כי מגילת העצמאות איננה טקסט שמייצג באופן נאמן את ערכיהם ותפיסת עולמם של כלל אזרחי ישראל - לא היום, לא בשנות החמישים, ואפילו לא לפני קום המדינה. במידה רבה, היא טקסט שמייצג את ערכיה ותפיסת עולמה של הקבוצה הפוליטית שהייתה הגמונית ביישוב. בכך אין בכדי לומר, שהערכים המשתקפים במגילת העצמאות הם פסולים בעיני קבוצות אחרות, שנחשבו אז לקבוצות שוליים: נכון יותר לומר, כי המגילה חסרה ערכים, אמונות ורגישויות התופסות מקום מרכזי בתפיסת עולמן של קבוצות אלו.

***

אין ספק כי בתקופתנו לגיטימציה דמוקרטית היא משאב רב ערך, שהכל מכירים בחשיבותו לפחות להלכה. מעטים יעזו לומר במפורש כי הגשמת האידאולוגיה שלהם איננה תלויה ברצון הציבור, ואפילו דיקטטורים נוהגים לזייף בחירות שמעניקות לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. ועם זאת, נדמה כי על פי רוב מפלגות ופוליטיקאים מרכזים את כל תשומת לבם בהגשמת האידאולוגיה שלהם (במקרה הטוב) או בצבירת כוח פוליטי (במקרה הרע), ואילו ללגיטימציה דמוקרטית הם מתייחסים כאל חובה מעיקה וטרחנית, שיש להיחלץ ממנה בכל דרך, ומוטב להסתפק במראית עין שלה בלבד.

כמובן - לא כל פעולה שלטונית דורשת אותה מידה של לגיטימציה דמוקרטית. איש אינו מעלה על דעתו כי על מנת להעביר תקנה מנהלית זניחה, זקוק כל פקיד וכל פוליטיקאי לקבל את אישורו של הציבור ישירות. יחד עם זאת, ברור כי הצעד המהותי והחשוב ביותר בעיצובה של מדינה - קביעת אופיו החוקתי של המשטר, והיחסים בין רשויותיו - נזקק למידת הלגיטימציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר.

ולמרות זאת, בהיסטוריה הישראלית נתקלנו בשני ניסיונות לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ להשתמט מהחובה הדמוקרטית לקבל את הסכמת הציבור. הניסיון הראשון הוא המהפכה המשפטית, שחלק חשוב ממנה נסמך על פרשנותו של אהרן ברק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה התקבל בשנת 1992, במידה רבה ביוזמתם של שר המשפטים דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט אוריאל לין - שניהם אנשי ליכוד. אלא שבחוק לא הוזכרה במילה סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים, ואפילו המילים "בית המשפט" לא הוזכרו בו. לא היה זה מקרה. בדיון בוועדת חוק חוקה ומשפט (1 בינואר 1991), הביא נציג משרד המשפטים הצעת חוק הכוללת סעיפים המגדירים במפורש את סמכותו של בית המשפט העליון, וקובעים את הערכאה המוסמכת, מספר השופטים שיישבו בהרכב ועניינים חיוניים נוספים. יו"ר הוועדה לין הגיב בקיצור נמרץ "אני לא חושב שיהיה זה נבון בשלב זה לכלול את הדבר בהצעת החוק" - וסעיפים אלו ירדו מסדר היום.

כל חקיקה שעוברת בכנסת נבחנת באופן מדוקדק לא רק על ידי חברי הכנסת אלא גם על ידי משפטנים ושאר גורמים מקצועיים, על מנת לוודא כי היא כתובה באופן בהיר ומדויק ככל האפשר, וכדי לנסות למנוע לקונות וחוסר בהירות. קשה לדמיין לקונה גדולה וזועקת יותר מחוק שמטרתו כביכול להעניק לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, אולם הוא איננו מזכיר את בית המשפט. אנשי משרד המשפטים, שהיו מודעים לכך היטב, ביקשו להשלים את החסר. אין ספק שלין היה מודע לכך לא פחות טוב מהם, שכן הוא היה עורך דין בעל השכלה משפטית. אלא שבניגוד להם, הוא היה גם פוליטיקאי שלקח בחשבון שיקולים פוליטיים. הוא ידע כי הצעת חוק דומה שיזם חבר הכנסת אמנון רובינשטיין שנתיים קודם לכן, וביקשה במפורש להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, נדחתה על ידי הכנסת. הוא ידע כי סביר שאותם חברי הכנסת יתנגדו גם להצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאותה סיבה - כפי שאכן קרה. ולכן הוא בחר להשמיט מהצעת החוק את מתן הסמכות לבית המשפט.

הצעת החוק של לין הוגשה לקריאה שלישית באחת הישיבות האחרונות של הכנסת השתים עשרה, בה הוגשו לאישור הכנסת לא פחות מ-42 חוקים שונים. כאשר הציג לין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחה כנגדו חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד: "תפסו פראיירים. לא צריך בחירות. שופטים עליונים", והוסיף כי "בליכוד אין הסכמה [על החוק]. איזו הסכמה? אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה." לין נחפז להרגיע אותו:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים."

החוק עבר ברוב של 32 תומכים ו21 מתנגדים. רוב חברי הכנסת כלל לא השתתפו בהצבעה. היה זה מחטף שעבר תוך הטעייה מכוונת של הכנסת, ונסמך על ההנחה (שהתבררה כנכונה) שבית המשפט העליון "ישלים" באמצעות פרשנות את מה שהכנסת לא הסכימה להעניק לו.

אולם אפילו אם חברי הכנסת היו מסכימים לכך, עדיין העובדה היא שהשינוי המשטרי המהותי הזה התקבל לא רק בלי הסכמתו של הציבור, אלא אף בלי ידיעתו. ביום שלמחרת ההצבעה, העיתונים דיווחו בלקוניות, באחד העמודים האחוריים, על החוק. אף אחד מהם לא ציין כי החוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים, משום שאיש מהם לא ידע זאת. יעברו שנים רבות עד שעצם קיומו של המחטף יובא לידיעת הציבור. ואחרי כל זאת, ראוי להוסיף כי גם ההתמקדות בלגיטימציה הדמוקרטית הנמוכה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרשנות לו, היא מטעה: המהפכה המשפטית היא מכלול ובו רכיבים רבים אחרים, דוגמת ביטול זכות העמידה והלכת דרעי פנחסי, שאינם נהנים אפילו מהלגיטימציה הדמוקרטית הדלה הזו.

נדמה כי מתוך הכרה פנימית, גם אם בלתי מפורשת, בהיעדר הלגיטימציה הדמוקרטית של המהפכה המשפטית, ביקשו רבים מתומכיה לפנות אל הכרזת העצמאות כמקור סמכות. את הסיבות לכך, וגם את ההשלכות של צעד זה, כבר תיארנו בפתיחה: במקום שהכרזת העצמאות תעניק לגיטימציה למהפכה המשפטית, תחיבת ההכרזה לתוך סבך המאבק בין הרשויות שללה ממנה את הלגיטימציה ממנה נהנתה בעבר. מתנגדי המהפכה נאלצו להצביע על הפגמים הדמוקרטיים הקשים והמהותיים בתהליך קבלתה של ההכרזה, פגמים שהיו חסרי משמעות כאשר ההצהרה נחשבה טקסט הצהרתי בלבד, אך בעלי חשיבות רבה אם היא טקסט חוקתי המעצב את היחסים בין הרשויות.

הניסיון השני לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ שיטתי להשתמט מהחובה לקבל את הסכמת הציבור לכך בוצע לפני שלוש שנים על ידי הממשלה הנוכחית. דרך המלך הפתוחה בפני ממשלה המעוניינת לשנות את ההסדרים החוקתיים מתוך לגיטימציה דמוקרטית רחבה היא ביצוע משאל עם - פרקטיקה מקובלת ונפוצה במדינות דמוקרטיות, במיוחד בכל הנוגע לשינוי הסדרים חוקתיים. הממשלה נמנעה בהחלטיות מפניה לדרך הזו. דרך שנייה, הולמת פחות אך עדיין מקובלת, היא פרסום תוכניתה בטרם הבחירות, והפיכת הבחירות למעין משאל עם לא-פורמלי. גם בדרך הזו נמנעה הממשלה מללכת: הרפורמה הוצגה לציבור שישה ימים בלבד לאחר השבעת הממשלה, וחודשיים לאחר הבחירות. בפשטות, נראה כי הרפורמה הוסתרה מעיני הציבור בתקופה בה היה יכול להביע את התנגדותו לה באופן היעיל ביותר. למרות זאת, בסופו של דבר הוברר כי ההתנגדות הציבורית הייתה כה רחבה וכה אינטנסיבית, שכמה מחברי הקואליציה נסוגו מתמיכתם בה, והממשלה נאלצה לגנוז את רובה.

למרבה האירוניה, נראה כי בפועל שני הצדדים במאבק החוקתי מסכימים על דבר אחד: שניהם מסכימים כי לרוב מקרי שנוצר באחד ממוסדות המדינה נתונה סמכות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת לכונן כל הסדר חוקתי שיעלה על דעתו. מצדדי המהפכה המשפטית מעניקים לבית המשפט העליון סמכות ליטול לעצמו, באמצעות פרשנות לחוק שהתקבל על ידי 32 חברי כנסת, סמכויות מרחיקות לכת ולשנות את מארג היחסים בין הרשויות. הם גם מניחים ש-37 חברי מועצת העם, שנבחרו בהליך מפותל, מסובך, בלתי מייצג ובלתי מתוכנן מראש לשם מטרה אחרת, הם קבוצה מתאימה על מנת לקבוע את עקרונות היסוד של מדינת ישראל. מנגד, תומכי הרפורמה המשפטית טוענים בפה מלא כי 61 חברי כנסת יכולים לכונן כל הסדר חוקתי שירצו.

השבוע מלאו שלוש שנים להכרזה על הרפורמה המשפטית, ולפני חודשיים מלאו עשרים שנים לפסק דין המזרחי, אחד מציוני הדרך הבולטים של המהפכה המשפטית. אנו נמצאים כעת בתום שני עשורים של מאבקי רשויות חריפים, במהלכם ניסו שני הצדדים לכפות את ההסדרים החוקתיים הנראים להם, תוך טענה נרגשת ללגיטימציה דמוקרטית רחבה, אך גם תוך הימנעות מוקפדת מהשגת לגיטימציה דמוקרטית אמיתית, בדרך הפשוטה עד מבוכה של פנייה ישירה לציבור האזרחים ובקשת הסכמתו. על כל הנוגעים בדבר להפנים שאין תחליף ללגיטימציה דמוקרטית אמיתית. הסדרים חוקתיים מכוננים אך ורק בהסכמת הציבור. אם לא נפנים זאת, הכרזת העצמאות תהיה רק הקורבן הראשון של המאבק.