התמונה נלקחה מאתר "וואלה!"
"הבוז לאיש בעל הטעם הטוב המניח לעידונו להתפתח לכדי אנינות המונעת ממנו לשלוח ידו בעבודה הגסה של עולם השגרה" תיאודור רוזוולט, "האדם בזירה", מתוך הנאום באוניברסיטת הסורבון, 1910.
"לא המבקר חשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד היה אפשר לעשות את הדברים טוב יותר", אמר תיאודור רוזוולט, אל נכון ממנהיגיה הססגוניים והבולטים שקמו לאומה האמריקאית, בעת נאומו המפורסם באוניברסיטת הסורבון שבפריז. ברבות השנים הפך הנאום לקלאסיקה של המחשבה הפוליטית בכלל וזו הרפובליקנית בפרט. רוזוולט, שהעלה על נס את אלו הנושאים בפועל בנטל היומיום, רווה שאט נפש מן הציניות המאפיינת אנשי תרבות רבים. הללו, אמר, מותחים ביקורת על הדרך בה אחרים עושים את מה שאין הם אפילו מעזים לנסות. אנשים אלו אינם ראויים לכבוד כלל, בשל לעגם כלפי מעשים גדולים. אדישותם של האנשים הללו מונעת מהם להתנסות בחיים.
מילים אלו של רוזוולט מהדהדות בעוצמה רבה גם היום. אלו שלא נמלטו מן המועקות הנלוות לחיי מחסור חומרי - והם, בצורה זו או אחרת, הרוב - עשויים בוודאי להזדהות עם הטינה של הנשיא לשעבר כלפי דמותו של המבקר הלגלגן. המציאות הישראלית סיפקה לנו באחרונה מקרה שעל פניו עשוי להלום את ההבחנה של רוזוולט בין האדם בזירה לבין איש התרבות בעל הביקורת הארסית - ואני מתכוון לפוסט העוקצני שהקדישה היוצרת שירה גפן לפרסומת שבה מופיע הזמר המפורסם עידן עמדי, שידוע בין היתר גם הודות להשתתפותו המתמשכת בסבבי הלחימה של מלחמת "חרבות ברזל": "אנחנו בלי ספק בעידן העמדי. עכשיו הוא מדגמן ספרות, יושב בחלון ראווה, רגע לפני פרסם נדל״ן, שני רגעים לפני נכנס לעזה לחלץ את החטוף המת האחרון, אנשים מתגודדים ליד הזכוכית, הם לא יכולים לשמוע את מה שהוא אומר אבל מה זה חשוב, העיקר לצלם בפלאפון, תמונה שווה אלף ספרים. זה מה שנשאר לעם הספר, מדף אחד ארוך מלא עמדי, רק תבחרו, עמדי עם הרובה, עמדי עם הגיטרה, עמדי עם התחבושת, עמדי מסתכל ומקשיב, עמדי נפצע ומגיב, רק תבחרו, תצלמו, תתייגו חברים. הגבורה כבר בפנים." עמדי, בתורו, השיב לגפן: "מצטער לא ירשתי מיליונים כמוך. צריך לעבוד בשביל להתפרנס (; וגם משתדל לתרום למדינה ולעם שלי, אוהב אותם. תנסי את זה, כדאי לך, ציונות זה ממכר. יודע שאת יותר בצד של החמאס מהכרות אומר לך הם לא מחבבים אותך אצלם. כותבת מאוד יפה. מרמור נעים".
על אף שגפן לא ניסחה את לב הביקורת שלה במפורש, אפשר לאמר, בגדול, שביקורתה הופנתה כלפי עמדי כמי שמייצג את התהליך של היבלעות התרבות על ידי הלאום; פניו של עמדי, המסמל את אחוות הלוחמים, אהבת המולדת והאתוס שלה, ההקרבה למען הכלל, מודבקים על שלל תופעות תרבותיות וחברתיות. ממילותיה של גפן הוא עולה כמי שהפך לגימיק לאומי, ובתור כזה, כשהוא מפרסם את פרס ספיר של מפעל הפיס (מפרסי הספרות המרכזיים כיום בישראל) הוא משטח בכך את היצירה הספרותית, שבמהותה - כך עשויה לראות זאת גפן - מתנגדת לכל רידוד שלה לכדי מסר לאומי. עמדי, כך עולה מדבריה של גברת גפן, הפך לאייקון, והספרות שאותה הוא מפרסם היא משנית לדמותו. מילותיו לא נוגעות כהוא זה למבקרים המצטופפים בכדי לצלמו. אם אמנם זוהי הביקורת של גברת גפן, יש לאמר בהגינות שאפשר לחלוטין להבין אותה, ושאף יש בה ממש. רתימת היצירה התרבותית לכדי תכליות וסמלים לאומיים משמעותה, בדרך כלל, עידוד יצירות אומנות חד-מימדיות. תרבות כזאת עלולה לפגום בכושר השיפוטי המשותף, בתרבות האסתטית ובחוש הביקורת של רבים.
סגנונה של גברת גפן לא מותיר מקום לספק באשר לאיבה שיש לה לסמלים לאומיים כיום, ואולי לסמלים לאומיים בתור שכאלה. בישראל של ימינו ביקורת כזאת לא מתקבלת בקלות, ולא בכדי. ישראלים רבים המעורים מעט בתרעומת העולמית סביב מלחמת "חרבות ברזל" - תרעומת שהדיה הגיעו כמעט לכל פינה בגלובוס - חשים טינה עמוקה למה שהם מבינים כצביעות העולם הטופל על ישראל האשמות חריפות ברצח עם ובאפרטהייד, שעה שהיא עצמה, כך לפי נקודת מבטם, נלחמת את מלחמות המערב עצמו בטרור העולמי ובפונדמנטליזם האסלאמיסטי. נקודת מבטה החיצונית של גברת גפן על עמדי כסמל לאומי מעידה במידה רבה על רמת האמפתיה שהיא חשה כלפי סמלי התרבות הישראלית הפופולרית בת זמננו. כאן אותה חמיצות שתיאר רוזוולט ניכרת, ולכן אפשר להבין מנין הגיעה תגובתו של מר עמדי על מרירותה.
לא כולם ראו עין בעין עם רוזוולט את דמות המבקר. כך למשל, כתב וויליאם שייקספיר במחזה "המלט", בתמונה בה המלט פונה אל אחד מן השחקנים: "והנה אם הוספת על המידה או גרעת ממנה, אף על פי שתביא לידי צחוק את עמי הארצות, הלא תדכדך נפשם של טובי הטעם, אשר משפט האחד מהם צריך להיות שקול בעיניך יותר ממלוא התיאטרון של קהל אחר" ["המלט", מערכה שלישית, תמונה שנייה, תרגום אברהם שלונסקי]. ביקורת המבקר כאדם מריר וחמוץ עלולה להיות מסוכנת ואף קטלנית, משום שהיא עשויה לשתק עם כוחה לעורר אטימות ועיוורון. המבקר הוא בדיוק מי שעשוי להזכיר לנו שתוכניותינו חלקיות ופגומות, כיוון שהן נכתבו בידי בני אדם - יצורים לא מושלמים המסוגלים לשגות שגיאות קשות. כשהדבר נוגע לחייהם של רבים - כמו גם לאופייה התרבותי של אומה - יש בכך חשיבות רבה, ולראייה עומדת דוגמת הקצינים שמיאנו לבדוק את דיווחי החיילות במוצבים על גבול עזה, טרם טבח השבעה באוקטובר. ישראל כמובן ידעה מפלה לאומית גדולה נוספת עקב גבהות לב מן הסוג הזה - זו של מלחמת יום כיפור.
פתיחות לביקורת מניחה דבר מה עמוק - פתיחות לעולם. נכונות למפגש עם קולות אחרים. הפתיחות הזאת מאפשרת לנו לרענן את הבנתנו את העולם ואת עצמנו, ואת שכלולם המתמיד של כשרינו ופרות ידינו. ויחד עם זאת, ביקורת הנעשית מתוך רעות רוח עלולה להטביע שכבות תרבותיות שלמות בטינה כלפי דברים היקרים באורח אינטואיטיבי לבני אדם רבים, ואגב כך לנכר אותם מן החיים בכלל. במאמר בשם "ארצי לטוב ולרע, לימין ולשמאל" שפרסם בסמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה הסופר הידוע ואיש השמאל ג'ורג' אורוול, כתב: "בלילה לפני שהודיעו על ההסכם בין רוסיה לגרמניה חלמתי שהמלחמה התחילה. זה היה אחד מאותם חלומות אשר […] חושפים לפעמים בפניך את המצב האמיתי של רגשותיך. הוא לימד אותי […] שאני פטריוט בליבי… גדלתי באווירה שהיה בה נופך של מיליטריזם […] הייתי מעדיף שיהיה לי סוג החינוך הזה מאשר להיות כמו האינטלקטואלים השמאליים שהם "נאורים" עד כדי כך שהם לא מסוגלים להבין את הרגשות הרגילים ביותר. בדיוק אותם האנשים שהלב שלהם מעולם לא ניתר למראה הדגל הבריטי הם שיירתעו ממהפכה כשיבוא הרגע."