מפעם לפעם מבליחה בשיח הישראלי תופעה שרק מעטים נותנים עליה את הדעת באמת: האנטישמיות הגואה בימין האמריקאי. אישים שבעבר נחשבו לדמויות המיינסטרים בימין, הן כמשפיעי דעת קהל והן בתוככי התנועה הפוליטית הדומיננטית כיום בספירה זו - תנועת MAGA - הקצינו עד למחוזות רדיקליים במיוחד. חלקם אף הבקיעו את מחסום המציאות אל עולם רווי אשליות ומחשבות קונספירטיביות תוך פלרטוט מתמיד עם אנטישמיות וחיבה למנהיגים סמכותניים רצחניים - ובראשם סטלין והיטלר. על דמויות אלו נמנים אישים כמו ניק פואנטס, מייגן קלי, קנדנס אוונס, במובן לא זניח סגן הנשיא ג'י.די.ואנס, ומי שמהווה אולי את הציר המשפיע ביותר בפלג זה - טאקר קרלסון. לשם המחשת צורת המחשבה הזאת, הנה כמה דוגמאות מפיו של קרלסון עצמו, שבאחרונה פרסם את הריאיון שלו עם שגריר ארה"ב בישראל מייק האקאבי: "נתניהו הורה לפגוע בי ובמשפחתי כי הוא רוצה למחות את זרע עמלק, הנצרות מתנגדת לענישה קולקטיבית"; "בישראל הכל מוקלט, זו מדינת משטרה"; ביקשתי שיעדכנו את חיל האוויר הישראלי על הטיסה שלנו כדי שלא יירטו אותנו בטעות, אמרו לי שזה לא רלוונטי. פה נלחצתי."
. ואולם, התרעומת האחרונה שהקים קארלסון איננה נסובה סביב אמירות אלו, כי אם על רקע אמירתו שיש לעשות בדיקות DNA לאזרחי ישראל למען ווידוא יהדותם - מה שיבסס את הלגיטימציה המוטלת בספק של הישראלים על אדמת ישראל. משמעות הדבר הוא, שעוינות מופגנת כלפי ישראל מצוותת, פעם נוספת, לכלים ביולוגיים - דבר שמהדהד את הרקע האינטלקטואלי של הנאציזם. יש להניח שמחשבה מן הזן הזה תלך ותעשה שכיחה בשיח: רק לא מזמן, למשל, עמוד אינסטגרם בשם codevictorian בעל קרוב ל-350 אלף עוקבים, של אקטיביסט המבקש לשמר את המורשת וההון התרבותי של אירופה, לנער אותה מרגשי האשמה שדבקו בה ולעורר את גאוותה בעצמה שוב - אותו עמוד תמך בגירוש המהגרים ובאירופה מבוססת ביולוגיה.
הבעיה בישראל ביחס לסוגיית הליך ההקצנה בימין האמריקאי נובעת מכמה גורמים: העיסוק בנשיא ארה"ב המכהן והאדרת דמותו על פני הפניית תשומת הלב לסכנות בפתח האורבות מהתנועה שהוא עומד בראשה כיום (ובדגש על ההווה ולא על העתיד); ציפוף השורות המחנאי המזהה את האויב תמיד עם כוחות השמאל, הפרוגרס, הווק גם במחיר הכשרת אישים בעייתיים - כפי שניכר בחיבוק העוטף שהעניקו (ולעיתים אף - ממשיכים להעניק) דמויות בשיח הפופולרי הישראלי לטאקר קארלסון, סטיב באנון וואנס - שזכו לתשומת לב חמימה במיוחד מאת יאיר נתניהו, גדי טאוב (שרק באחרונה חזר בו מתמיכה בהם) וכיום בארה"ב - יורם חזוני; טיפוח ווקיזם ימני כתגובה לווקיזם שמאלי - זהו שיח בעל אופי קונספירטיבי המצייר את האליטות, את אנשי הממסד, את בעלי ההון (וכאמור, באמריקה - את היהודים) ככוחות חורשי רע המטים ומניעים את מערכות המדינה - ואף את העולם כולו - לטובת תועלתם האישית; הנכונות לטפול את אשמת האנטישמיות על מבקרי ישראל בלא שום יכולת להבחין בין ביקורת - אפילו תהא זו ביקורת חריפה - לבין גילוי אמיתי של אנטישמיות. שיח זה מעורר התקרבנות ואטימות הפוגמים ביכולת לברור את המוץ מן התבן, להגיב לביקורת ברצינות, ובעיקר - ללמוד להשיב באמצעים דיפלומטיים על הטענות המופנות נגד ישראל. ברם, לצד כל אלה עומדת בגאון המחשבה - קונספציה, ראוי לכנותה - כי הימין העולמי תמיד יהיה עדיף לאין ערוך כשותף פוליטי, תרבותי וערכי מאשר השמאל.
דוגמה לתופעה הראשונה, שלרגע נכנה אותה "קדחת טראמפ", ניתנת להמחשה בכתבה שהוקדשה לשנתו הראשונה בתפקיד בערוץ התקשורת i24: טראמפ, האיש החזק בעולם, מוצג כמי ששולט בו ביד רמה. בשנה אחת - כך הוסבר - הגדיל לעשות יותר ממה שנשיאים עושים בשתי קדנציות. טראמפ "מוריד על הברכיים את המנהיגים שלא באים לו בטוב". האיומים על לקיחת גרינלנד מדנמרק, למשל, מוצגים כחלק מגישתו מלאת האמביציה. אין צורך להעמיק בכתבה - העיקרון זהה לכל אורכה, והיא כל כולה מוקדשת להפלגה בשבחו. ברם, המציאות מורכבת, ובהרבה: טראמפ נחל כישלון נחרץ ביישום הבטחתו לסיים באבחה אחת את מלחמת רוסיה-אוקראינה, ואגב כך נראה שממשלו נוטה חיבה לדיקטטור הרוסי יותר מאשר לאוקראינים המחרפים את נפשם במלחמה על מולדתם. יתרה מכך, הניסיון להציג את מאבקו במנהיגי העולם כניצחון, מתנפץ על קרקע המציאות: באוקטובר 2025, מגזין 'האקונומיסט' הקדיש כתבת שער לניצחון של סין בראשות שי - ולא של אמריקה בהנהגת טראמפ - במלחמות הסחר. במהלך שנה זו, הפניית הגב המופגנת של אמריקה לאירופה היוותה שבר במערכת היחסים המסורתית של שתי היבשות הקרובות זו לזו, שבר שמובן באחרונה כוויתור בפועל של אמריקה על מעמדה כשומרת העולם החופשי. כל אלו יחד מעידים לא רק על חלקיות המידע המובא מאת ערוץ חדשות מרכזי, אלא על התלהבות משולחת רסן המטיחה רבים מראות את הסכנות הרובצות לפתחנו מממשל טראמפ ותנועתו. ההערצה הזו לנשיא המכהן היא סיפמטום לבעיה עמוקה במוקדי השפעה בישראל, שכן היא עדות חיה למחיר הנכונות להציג תמונת עולם חלקית ביותר על פני מורכבות - עד כדי התכחשות למצב העניינים העגום במציאות.
אין בעיה עקרונית להעדיף פרקטיקות ימניות על פני שמאליות. הקונספציה נעוצה בהעדפת הימין בכל מחיר על פני מפגש ופשרה עם המחנה האחר, העדפה שמולידה בתורה הכשרת שרצים בשם המלחמה בתרבות השמאל (ולמען הסר ספק - סגירות אינטלקטואלית מן הסוג הזה איננה ייחודית לימין). כך גדי טאוב כינה בעבר בדף הטוויטר שלו את קארלסון "צדיק אחד בסדום" ובפעם אחרת ראה בו "מקור שאין לו תחליף" - אף על פי שקארלסון גילה חיבה מפורשת לפוטין ולרוסיה תחת שלטונו. הסימנים הופיעו על פני השטח כבר לפני זמן רב. היה זה אפוא רק עניין של זמן עד שאלו שטיפחו רגשי טינה ותיאוריות קונספירציה על מיעוט אליטיסטי המחזיק בכוח רב, יפנו את כוח דמיונם הקודח אל האשמות כנגד היהודים. ואולם, בין אם מדובר באינטלקטואלים כמו טאוב ובין שהמדובר הוא בערוצי החדשות - הרי שלפנינו עדות לכך שהניסיון להצעיף ולאלחש את מורכבות המציאות בשמה של אידיאולוגיה עלול לגבות לטווח הארוך מחיר, כפי שהבין זאת ג'ורג' אורוול שכתב פעם כי: "הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.”