בציבוריות הישראלית היומיומית יש מעט מאוד (אם בכלל) מלומדים בעלי רקורד אקדמי עשיר אשר זוכים לחשיפה רחבה כשם שזוכה לה פרופסור משה כהן אליה. אלא שעל מנת להגיח אל שדה התקשורת הפופולרית ולזכות בה לאהדה, נדרש מר כהן אליה לעבור שינוי סגנוני ניכר המלווה, כך נראה, בשינוי עומק אידיאולוגי. בתוכנית "הפטריוטים" בה הוא מתארח מדי ערב אין מקום וזמן לדיבור ארכני ומאופק, כל שכן לסגנון אקדמי אליטיסטי מכל סוג שהוא. כל זאת, מן הסתם, הגיוני במסגרת התקשורת הפופולרית של ימינו, בה נתבעות במידה זו או אחרת אמירות בומבסטיות והדהוד נראטיבים עדיפים יותר מאשר רוח מסתייגת וזהירה (ולמען ההגינות - יש לציין שבראיונות ארוכים או עמוקים יותר, כמו זה עם אלכס צייטלין, ניכרת רוח זו משמעותית יותר בדבריו של מר כהן אליה).
ברם, אין כאן מצדו הסתגלות סגנונית גרידא - אלא שינוי של תפיסת עולם. הדהוד שיח הדיפ סטייט והרעיון כי אליטות ההגמוניה הישנה גנבו את המדינה - הדהוד שמגיע לשיאו בקריאתו של כהן אליה לנשיא טראמפ להתערב בענייני הפנים של ישראל ולהשית סנקציות נגד ה"יוריסטוקרטיה" - משרת סנטימנט שניכר בפועלו של הפרופסור. זהו הסנטימנט בו מר כהן אליה רואה את עצמו כדמות פרומתאית - כאותו הטיטאן פרומתאוס אשר גנב את אש הקודש מן האלים והעניקה לבני האדם ובכך הבעיר בהם את מאור התבונה. כך הלכה למעשה ייעד את עצמו להשיב לעם ישראל את כוחם האבוד: את הדמוקרטיה אשר נגנבה ממנו והושחתה על ידי ה"אליטה המסואבת" הישנה. מדמותו של הפרופסור למשפטים, אם כן, משתקפים זרמי עומק תרבותיים אשר מאפשרים להבין את הזדהותם של רבים עם דמותו.
ראשית, הצלחתו של מר כהן אליה - ועמו הופעתם של משכילים נוספים בתוכנית "הפטריוטים" - ראויה לעיון דווקא משום שהיא סותרת את הרעיון האומר כי מצביעי הימין שונאים את האליטות בתור שכאלה. אדרבא: בלא מעט אנשים עדיין ניכרת אהדה והערכה רבה לאנשי הידע. אלא שאותם אנשי ימין רוצים שהאליטות יהיו האליטות שלהם. אי אפשר להתעלם מן ההתנגשות העדתית המוכרת בין יהודי צפון אפריקה לבין יהודי מערב ומזרח אירופה. הטינה כלפי הממסד הישן עדיין ניכרת בבני עדות המזרח, ובמידה של צדק. במילים אחרות: האיבה של מצביעי ימין רבים - ובכללם בני עדות המזרח אשר בחלקם הגדול מצביעים לו - מופנית לאליטה אותה הם תופסים כמנוכרת וזרה, כאליטה שבזה לתפיסות עולמם, למורשתם התרבותית ואשר בתורת כזאת היא מהדהדת את אפליות העבר (שמצבן השתפר משמעותית אם כי לא באופן מוחלט). זוהי אליטה שאין הם מזהים את עצמם בה. טינת העם לאליטות, אם אפשר לאמר זאת כך, מהדהדת את הטינה ההופכית - טינת האליטות לעם.
חשוב לאמר: לכל אחת משתי תצורות הזעם יש הצדקות מוצקות. תחושת האדנות שנלוותה לאפליה כלפי עדות המזרח ניכרת במשפט שהשמיע באוזניי דיפלומט בכיר לשעבר בממשלו של פרס: "הרצל בנה על יהודי אירופה, ואחרי שהם נספו בשואה היה צריך להמציא יהודים". היהודים ה"מומצאים", הם כמובן בני עדות המזרח. אולם מנגד אין להתעלם מכך שרבים מאוד ממצביעי הימין - ובכללם רבים מבני עדות המזרח - מגבשים סביב הנהגתו של בנימין נתניהו נאמנות מוחלטת בכל מחיר, אשר בתורה מתירה הכשרת שרצים כמו לדוגמה פרלמנטרים המבזים את המוסדות שהם עומדים בראשם (ולמען הסר ספק - פרלמנטרים כאלה לא חסרים גם לאופוזיציה לגווניה). מן הרגע שקבוצה הופכת לעיסה סמיכה של המון כושר הביקורת מנוטרל ועמו נפגמת קשות תרבות השיח המאפשרת את הדמוקרטיה (וגם כאן ראוי להעיר שסכנה מעין זו לא פוסחת על המחנה הנגדי). ניתן דרור לפוליטיקה מלהיטת יצרים על חשבון שיג ושיח מפשר.
כמי שזכה להצלחה בקרב אותה אליטה אקדמית, ביכר מר כהן אליה, כך על פי דבריו, להפנות את עיקר כתיבתו אל העם במקום אל אותן אליטות אשר הסתחררו במערבולת הווקיזם. הוא איננו עוד בן האליטה המנוכרת כי אם איש אשר ה"עם" מסוגל להזדהות עם ערכיו, עם הרקע הביוגרפי שלו, עם עולמו הרוחני והדתי. הוא אף מספר כי חבריו של אביו שואלים לשלומו של "משה רבנו". הוא חוזר בגאון אל מרחב המסורת והדת שזנח זה מכבר, ושב להסתופף לצידו של עם ישראל ב"מדורת השבט". בתור מי שזכה לגושפנקא כאוטוריטה ממוסדות בינלאומיים יוקרתיים הוא מעלה על נס את מה שלשווא קועקע עד לא מכבר כפרימיטיבי ומעניק לו לגיטימציה מחודשת. נטייה זו - שאיננה ייחודית בשום אופן רק למר כהן אליה, ואף לא רק לישראל - מבקשת לתת פתחון פה לכל אשר לכאורה ולא לכאורה נגזר להיות כמוס לדורות. זה אשר הודחק זוכה לעדנה מחודשת. בכך, יותר מאשר את המיתוס הפרומתאי, או השימוש המוגבר בסמלי המסורת היהודית - מר כהן אליה מייצג את מיתוס השיבה הביתה. לאחר שהוריו שלחו אותו "להתחנך אצל האליטות" הוא שב אל דרך האבות הקדומה, אל ההיסטוריה של עם ישראל אשר בשמו הוא לוחם. זוהי השיבה מחיי הניכור לשורשים אל קיום אותנטי.
אבל באליה זו ישנו קוץ רעיל: העם הופך בתפיסת העולם הזו למקור חיים נובע אשר מרווה את השותה ממימיו. הוא איננו רק מקור הסמכות הפוליטית, אלא מעניק הלגיטימציה התרבותית ואף המוסרית, שכן עולה ממנו הד קדומים מעם ישראל המקראי. זאת על אף שמושג העם בתרבות הפוליטית המודרנית הוא עמום מיסודו וגדוש בקונוטציות שונות וסותרות, ובתורת כזה קשה לתת בו סימנים מזהים. פתחון הפה בתרבות זו נותן מקום ומעניק סמכות לכל הנאמר באורח אינטואיטיבי מתוך נקמה בתרבות אשר לפנים משטרה באדיקות את השיח. משבר האמון באליטות הליברליות הופך למכשיר להחלשתו של כל ריסון מוסדי - שמטבעו דורש אנשי ידע ומתווכים שמתרחקים מהמצביע ה"רגיל". העם מועלה למדרגת המקור הבלעדי לסמכות, לרכיב החשוב והמהותי של הדמוקרטיה - ומעתה ואילך הופך לאמתלה המסייעת להצדיק הפרה בוטה של ריבונות. משמעות הדבר היא, שמושם דגש כמעט בלעדי על ה"עם" ברעיון "שלטון העם", וכך מתפוגגת ההבחנה בין שלטון העם לממשל בלתי מרוסן בשמו. וכך גם בשם ריבונות העם, תובע איש רוח התערבות הפוגעת בריבונותו העצמאית. הפופוליזם המשכילי הזה, הנשען על אמיתות חשובות - נטוע בשדה שיח מסוכן, שכן באצטלה של מהוגנות רעיונית ובשילוב של אותנטיות רומנטית הוא מערפל את הסכנות העומדות לפתחה של הדמוקרטיה מן הפופוליזם. כך האינטלקטואל שביקש לשוב אל העם מאיים לסמא את עיניו בלהבתו.