יש מכנה משותף עמוק בין אלו הטוענים שאי אפשר לגייס חרדים לבין אלו המשוכנעים שאי אפשר להפיל את משטר הרשע באיראן. אין מה להתעצבן מההשוואה, רק להבין את העיקרון. בשני המקרים, התשתית היא הנחה ליברלית-פרוצדורלית: התפיסה שמדינות, באופן עקרוני, כבר לא עושות דברים גדולים יותר. הן יכולות לנהל, הן יכולות לתחזק את הקיים או לשפר את זרימת המערכת, אבל הן איבדו את הסמכות ואת האמונה ביכולתן לעצב מציאות, מקסימום לייצר תמריצים כלכליים.
בשני המקרים הללו, המדינה נסוגה מהמהות אל הפרוצדורה. כאשר תומכי קואליציה מימין טוענים שגיוס חרדים הוא יעד בלתי אפשרי, הם לא רק מתעלמים מתקדימים היסטוריים של שינוי מדיניות שעיצב התנהגות של קהילות; הם יוצאים מנקודת הנחה שהמדינה היא "טכנאית" נייטרלית, שאסור לה, או שאין בכוחה, לעצב מחדש צורות חיים של קהילות נבדלות בתוכה, או אפילו לגבות מחיר משמעותי מהן על אי השתתפות.
באופן דומה, קולות בשמאל האנטי-קואליציוני מניחים שזה לא אפשרי לנסות ולהפיל משטרים זרים באמצעות כוח הזרוע, ולכן עדיף שלא לנסות. בשני המקרים, המעבר למדינה רזה, לא רק בהיבט הכלכלי אלא בהיבט הריבוני והביטחוני - מוביל לשיתוק. הפחד מטוטליטריות או מסוציאליזם הפך לשיתוק עצמי, עד שהמדינה אינה מסוגלת להשיג מטרות שהן הכרחיות לעצם קיומה.
אינני יודע אם המתקפה הנוכחית תצליח להפיל את המשטר באיראן, אך אני סמוך ובטוח שהיא יכולה, ושעצם הניסיון הוא חובה מדינית ומוסרית. אינני יודע אם המדינה תצליח להפוך את החברה החרדית לחלק מגויס ומשמעותי בסיפור הישראלי, אך אני מאמין, אולי אף ביתר קלות, שהדבר אפשרי, ובלעדיו לא נוכל להתקיים כאן לאורך זמן. הפער העצום בין האחים מבית למשטר הרצחני מחוץ לא משנה את העובדה כי שאלת המסוגלות של המדינה עומדת כאן על הפרק.
הסדר הליברלי-פרוצדורלי, כפי שהוא מתבטא היום ביחסים הבינלאומיים ובאופן שבו אזרחים תופסים את כוחה של המדינה, הביא את מדינות הלאום לסף פשיטת רגל. הגיע הזמן שנהיה סקפטיים יותר כשמסבירים לנו שהמדינה "לא יכולה", ונשאל את עצמנו: האם המדינה באמת לא יכולה, או שהדובר פשוט לא רוצה?
עלינו לבחון את המציאות דרך שאלה אחת: האם הסוגיה המדוברת מהווה איום קיומי על יכולתנו לשרוד ולשגשג? אם התשובה היא כן, חובה עלינו להתמודד איתה באמצעים המתאימים: כוח הזרוע מול איראן, ושילוב אקטיבי, הכולל חיבוק חם מחד וסנקציות ומחירים כלכליים מאידך, מול אוכלוסיות שאינן רתומות למאמץ הקולקטיבים (אלה לא הנושאים היחידים כמובן, יש עוד רבים).
אין תרחיש שבו מדינה רשאית לומר: "זהו איום קיומי, אבל אין לי סיכוי לפתור אותו". האפשרות הזו פשוט לא על השולחן. המעבר מתפיסת "המדינה הטכנאית", שהופכת דומיננטית בתנועת מלקחיים מימין ומשמאל, לתפיסה רפובליקנית של מדינה בעלת נוכחות ויכולת פעולה קולקטיבית, הוא הצורך המיידי והדחוף ביותר שלנו. זהו צורך שגובר על כל המאבקים הישנים בין קפיטליזם לסוציאליזם; זהו המאבק על עצם היכולת שלנו להיות ריבונים על גורלנו.