בואו נתחיל מסיפור היסטורי קצר:
בשנת 146 לפני הספירה גברה רומא העתיקה על יריבתה האגדית: עיר המדינה קרתגו. ואולם, כשעמד סקיפיו אמיליאנוס, מפקד הכוח הרומאי, מול נחשולי האש המעובים שאכלו את העיר המהוללת עד היסוד - דווקא ברגע זה, של ניצחון כביר וגבורה עילאית, שלכאורה היה אמור להיות עטוף בקול תרועה מרוגשת על הנחלת התבוסה המוחצת לאויבת המרה ביותר של רומא - דווקא אז פרץ הגנרל הגדול בהרהורים נוגים על שבריריותם של החיים האנושיים ותהפוכות הגורל. ברגע מזהיר זה הופיעה בפני אמיליאנוס במלוא רושמה התובנה כי הזמן בולע בטלפיו אימפריות מפוארות, והגורל גודע באבחה את חייהן של שושלות עתיקות. ההיסטוריון פוליביוס, שנכח באותה שעה במאורע, שאל את המצביא הדגול לפשר מצבו והתרשם עמוקות מהמענה שקיבל: "קשה יהיה להעלות על הכתב תובנה חודרת יותר או יאה יותר למדינאי [...] לזכור בעיצומה של ההצלחה את הפכפכותו של הגורל - זהו סימן ההיכר של האדם הגדול והמושלם".
השאלה על הפכפכותו של הגורל צריכה להטריד כל אדם שקיומה הריבוני של מדינת ישראל יקר לליבו, כשם שמפעם לפעם עשוי אהוב להתקף בהלה נוכח האפשרות של קץ היחסים עם אהובתו. במילים אחרות, ההישגים הצבאיים של ישראל בזירות הלחימה השונות בשנתיים האחרונות, ובראשן המערכה מול איראן (להוציא את השאלה המכריעה בדבר גורלו של האורניום האיראני המועשר ל-60%) עלולים להתגלות בטווח הארוך כסכנה המרחפת מול ראשה של המדינה היהודית, כניצחון פירוס - כלומר ניצחון שנקנה במחיר רב מדי. אלא שבניגוד למלך פירוס שהניצחון שלו על הרומאים נקנה במחיר אבדות עצומות לצבאו - ישראל עלולה לזכות בניצחון במחיר של יהירות לאומית ואובדן ראייה אסטרטגית. כך מטשטש העיסוק בשאלת היסוד: מה צופן העתיד מעבר לשיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארצות הברית תחת ממשל טראמפ? כיצד יראו היחסים מול מדינות המערב, עמי המזה"ת ומול ממשל אמריקני תחת מדינאים החשים פחות ופחות קרבה אל ישראל? כמובן שאין בידינו תשובה מידית לשאלות הללו, אבל כל אזרח נדרש להישיר מבט בעוז אליהן, ולהבין שגורל מדינתו תלוי במידה לא זניחה במענה ובפתרון שינתן לסוגיות הללו.
אלו הן אינן רק שאלות מופשטות על גורלם של עמים או על קיומה של מדינת ישראל לטווח הארוך, אלא סכנות האורבות לפתחנו ממש בימים אלו, כפי שהבחין המגזין הבריטי הנודע "האקונומיסט", שכתב כי: "יתכן שהמלחמה תסתיים בקרוב ותועיל בבירור לארה"ב. ישראל תוכיח את ערכה כבעלת ברית, והמתקפות של איראן על מדינות המפרץ יקרבו אותן לישראל. אבל אם המלחמה תפגע בארה"ב, יהיה זה נתניהו שעשה את הטעות האסטרטגית החמורה ביותר, בכך שחבר לנשיא אמריקאי מקטב מאוד, אימפולסיבי מספיק בכדי לצאת למלחמה ללא תמיכה רחבה במטרה בבית או בחו"ל [...] בסיס התומכים של טראמפ כנראה לעולם לא יפנה נגדו. אבל זה רק אומר שאם המלחמה הזו תשתבש, הם יחפשו מישהו אחר להטיל עליו את האשמה."
ייתכן שמבעד לשיתוף הפעולה חסר התקדים בין המדינות שוכן תהום בו יתגלע מרחק הולך וגובר בן השתיים. ייתכן שהעולם בו ישראל זכתה לתמיכה אמריקנית חוצת מחנות חלף. זכרם של מלחמות עבר והסתבכויות במזרח התיכון - ובראשן מלחמת אפגניסטן - לצד יוקר המחיה המאמיר, קיטוב פוליטי חריף, ולא פחות - שיח ליברלי-פרוגרסיבי אשר נבדל באופן ניכר מזה המוכר בישראל - - כל אלו עלולים להתברר כגורמים אשר בטווח הקרוב יצננו באופן ניכר את הנכונות הנלהבת לעמוד לצידה של המדינה היהודית, מימין ומשמאל למפה הפוליטית. (כאן זה המקום להזכיר, שדיון באנטישמיות המשתוללת בימין האמריקאי הופיע ב'פוליטיאה' לפני מספר שבועות).
את העיקרון הזה סיכם רותם אורג קליסקי, מומחה לפוליטיקה אמריקנית, באופן קולע: "דרושה לישראל [...] דוקטרינה דיפלומטית שיודעת להתאים עולם ערכים ואינטרסים לקהלי יעד. מול ממשל ניוסם תיאורטי [ממשל בעל אופי דמוקרטי בן-ימינו] כמו שתיארתי, ישראל לא תוכל להמשיך להיאחז ב-"סלע קיומנו" וגם לא ביתרונות האדירים שאנחנו מביאים במלחמה באיראן: היא תצטרך להביא נכסיות בעולמות אחרים, שרלוונטיים לציבור הבוחרים של ניוסם (ודומיו), כמו טכנולוגיה, בריאות, חינוך, אקלים וצמצום פערים. גם עולם הערכים המשותפים יצטרך להיות אחר: פחות תרבות יודו-נוצרית ויותר זכויות אזרח, פחות "ביטחון" ויותר "שלום", פחות "הבטחה אלוהית" ו-"זכות היסטורית" כהצדקה לקיומה של מדינת ישראל ויותר 'המקום היחיד בו העם היהודי, מיעוט נרדף לאורך ההיסטוריה, יכול לחיות בשלום ובביטחון'".
אם נשזור את מילותיו של קליסקי לעניינינו הנוכחי, יהיה עלינו לנסח את הבעיה כך: ההישגים הצבאיים של ישראל במלחמת "חרבות ברזל" עלולים להתגלות כמסוכנים לטווח הארוך, משום שהם עלולים לטעת בנו את היהירות הרואה את הכוח והטכנולוגיה הצבאית כמקור הלגיטימציה הבלעדי של המדינה, וכסיבה לשגשוגה המדיני. תפיסה כזאת נובעת מהעדר מחשבה מספקת על העובדה ששיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מיוסד על צורה מאוד מסוימת וברת חלוף של הפוליטיקה האמריקאית. ישראל קושרת את עצמה בגרסה לא יציבה של הפוליטיקה האמריקנית ומציגה את הקשר הזה כברית נצחית, במקום לחתור לטיפוח קונצנזוס רחב עד כמה שאפשר. בכך היא זונחת את הצורך לדבר בכמה שפות בעת ובעונה אחת.
אכן, איננו יכולים לדעת מה צופן העתיד בעת שבה האוקיינוס גועש והימים סוערים. בזמנים כאלה נתבעת ישראל לגלות ריבוי פנים: השענות הולכת וגוברת על סנטימנט דתי מסוגלת לתקשר בימינו בעיקר עם פופוליסטים ימניים במערב, וגם זה מסוכן, שכן ישראל עלולה להיכלא בלב המאבק בין הימין והשמאל העולמי במקום לחתור להתקבלות משותפת על ידם. עוד, ההתנאות של ישראל בפיתוחיה הצבאיים פשוט איננה מתכתבת עם הסלידה משימוש בכוח שפשתה בחלקים נרחבים כל כך בעולם המערבי. אין בכך דבר רע - ישראל נדרשת, כפי שכתב קליסקי בציטוט המובא לעיל, להסתייע בערכים ופעילויות נוספות כדי לקרב את עצמה שוב לחלקים העוינים אותה בעולם, מבלי לפטור את הללו אך ורק כ"אנטישמיים" ו"שונאי ישראל".
יהירות לאומית מולידה מוגבלות ומסגרות חשיבה צרות, אשר במקרה זה הופכות את מה שעומד מאחורי ההצלחות הצבאיות לעיקרון המארגן את המציאות. הזנחת שאלת האופק המדיני של ישראל פירושה בפועל הסללת מנגנוני השלטון לכיוונים של סגירות תודעתית המאופיינת ברפיון הכושר הדיפלומטי, בו הפתיחות לעולם מבוססת באופן חד מימדי על כוח ואסטרטגיה צבאית. הבעיה היא שיחסים כאלה הם שרירותיים מטיבם, ומסוגלים להשתנות לעיתים קרובות. במילים אחרות - כל עוד החרב תהיה בסיס הלגיטימציה של ישראל בעיני עצמה, האופן שבו היא משווקת את עצמה לעולם ולמערב בפרט ושורש הבריתות שלה - היא מפקירה את עצמה בטווח הארוך לחסדי הגורל ולחיציו האכזריים. התוצאה תהיה עיוורון מבני בעולם שבמהותו איבד את יציבותו. ההצלחות הצבאיות המזהירות של ישראל, ערש לידתה של יהירות לאומית מזן חדש, מסוגלות לצבוע את ההווה כולו בגוונים אוטופיים הנקשרים במחשבתם של רבים בגאולה לאומית. התעלמות מן הסכנות הטמונות ביחס זה לעולם ולעצמנו, יחס של עיסוק נרקסיסטי בהצלחות ההווה במקום בפירותיו העתידיים, עשויה להמיט מפלה בדיוק היכן שהובטח ניצחון. כמו אותו סקיפיו אמיליאנוס, גם אנו נתבעים להיות ערים לאפשרות השקיעה ברגע של הוד וזוהר - אלא שבניגוד להרהוריו הנוגים והטרגיים של הגנרל הרומי, עבורנו ההתעלמות מן החשיבה הזאת מהווה סכנה ממשית בה השיכרון הרגעי יטביע את כוחה של פיכחות מדינית.