מלחמת ישראל וארצות הברית באיראן, שהחלה לפני קרוב לחודש, פרעה את סדר החיים המוכר - סדר שהשתבש ממילא מאז השבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל". הפרויקט הגדול למיטוט המשטר האיראני, תקוותם הגדולה של ישראל וארצות הברית, נוגע בסוגיות הרות משמעות לזמנינו. אבל עוד קודם לכן יש לחזור לכמה מושגים בשביל לבאר את הסוגייה העומדת לפתחנו.
ביוון העתיקה היו שתי מילים מקבילות למושג הזמן: כרונוס וקאירוס. כל אחת מן המילים מייצגת אופי אחר של הזמן, שמבנה את הפעילות האנושית. הכרונוס הוא הזמן הכרונולוגי, הרציף, הזמן שמבנה את הסדר היומיומי ואשר ניתן לארגון לפי העיקרון של לפני ואחרי. את הזמן הזה אפשר כמובן לתארך, לסדר על פי לוח שנה וציר זמן. הזמן הזה מאפשר ארגון רציונלי של החיים האנושיים, מחשבה ותכנון אל עבר העתיד, תיעול משאבים, ואת כל המוכר לנו מהפעילות השוטפת והמתמשכת של בני האדם החיים ביחד. הקאירוס הוא הזמן ההירואי, הוא מהווה חריגה מהזמן היומיומי, הסטה לזמן גבוה אל עבר אירועים שכשלעצמם מסוגלים לכונן סדר חדש, או להשפיע עמוקות על הקיים. הוא מזוהה לעיתים כ"זמן הקדוש", הזמן של הטקסיות, של ההתעלות אל מציאות רוחנית. ברמה הפוליטית והחברתית (בשוני מסוים מהרמה הדתית), זהו זמן שמניח כי המציאות ניתנת לשינוי יסודי. דוגמאות של מעשי ייסוד כזמנים הירואיים הם: יציאת מצרים, מנהיג המעניק חוקה לעמו, הכרזת העצמאות של ישראל, שיט המייפלאואר. החיים האנושיים מורכבים משני סוגי הזמן.
---
המלחמה באיראן חורגת מהזמן המוכר אל עבר מישור-זמן שבו ניתן עקרונית לשנות את המציאות: להמיט כליה על המשטר האיראני ולהסיר אחת ולתמיד את האיום הנשקף מטבעת החנק השיעית. זוהי יציאה מן הזמן הכרונולוגי למען כינון חדש וטוב יותר של זמן כרונולוגי אחר. מה שראוי לשימת לב מיוחדת במלחמה, הוא שהפרויקט ענק-הממדים הזה של הפלת המשטר מוצא לפועל באמצעות כוחה של המדינה עצמה - לא כיוזמה אזרחית, לא באמצעות גופים מבוזרים שונים, לא באמצעות איגודים. לכאורה הדבר מובן מאליו, אבל ההיסטוריה המדממת של המאה ה-20 לימדה אותנו מה מסוכנת עלולה להיות הוצאה לפועל של פרויקטים משני חיים על ידי המדינה. בפועל, הדבר הביא מדינות רבות לחצות את קו האוטוריטריות אל עבר הקומוניזם/פשיזם/דיקטטורה מכל סוג אחר, משום שהוא ריכז כוח עצום בידיהם של מתקני עולם, של מגשימי חזונות, שהיו מוכנים ליצור גיהינום עלי אדמות דווקא מתוך השאיפה לכונן את גן העדן בממלכת האדם.
משמעות הדבר ברמה הפוליטית הייתה, מימין ומשמאל, לנטרל את המדינה ככוח המגשים תוכניות-ענק. מימין הדבר נכרך בשאיפה לקצץ את זרועותיה וכנפיה של מוסדות המדינה והבירוקרטיה שלה בכדי לשחרר את כוחות השוק, המסוגלים לווסת את עצמם (לפחות בתיאוריה), ובשביל להרחיב את חירות האדם ולהביא להגשמת שלטונו העצמי על עצמו. משמאל, בגס, התבטאה הפוליטיקה הזאת בניסיון להקהות את כוחה של מדינת הלאום באמצעות תפיסות תרבותיות קוסמופוליטיות ובעזרת מוסדות וחוקים על-לאומיים (למשל החוק הבינלאומי).
הבעיה היא שלטווח הארוך נוטרלה כל אמונה בכוחה של המדינה, גם כאשר היא באמת נדרשת לבצע מהלכים רחבי היקף: לאורך העשורים האחרונים התחזקה החשדנות שניתן להוציא פרויקטים מדיניים גדולים מבלי לגלוש לצורה של טוטליטריות - חשדנות שכאמור נשענת על הניסיון המר של המאה ה-20. ברמה האנושית (וזוהי הנקודה העיקרית כאן) הגישה הזאת זרעה ספק כללי ביכולתו של קולקטיב כלשהו לעשות דברים גדולים מתוך אמונה ואופטימיות בלתי נדלית - גם כאשר היא מלווה בסקפטיות בריאה ובשאיפה לשוב לשגרה המשמרת את חירות האדם והפרט. מתוך ההקשבה ל"קול ההיגיון", לריאליזם מפוכח לכאורה, לגישה פרגמטית, נשללה בכלל האפשרות לכונן סדרים חדשים - נשכחה האמונה כי המציאות באופן עקרוני היא ניתנת לשינוי.
האופטימיזם המסוכן לעולם לא הייתה נחלתם הבלעדית של דיקטטורים, אלא גם של אנשים שלחמו בשם הדמוקרטיה, שנאבקו נגד שיעבוד האדם, אלו שהניפו את חרבם נגד ממשלים אפלים בדיוק היכן שקול ההיגיון קרא להיכנע. האמת הזו נכונה לגבי לינקולן שהנהיג את כוחות צפון ארצות הברית במלחמת האזרחים, לצ'רצ'יל שסירב להתפשר מול גרמניה כשאנגליה עמדה בשנת 1940 לבד מול האיום הנאצי, וכמו גם לאבות הציונות שהגשימו - מתוך אמונה משיחית מפורשת - את פרויקט הקמת מדינת ישראל. לחשוב על השאיפה לעשיית מעשים גדולים כמסוכנת כל כולה עלול להתברר כשגיאה מנוונת. על אף שהאמרה "אנשים נורמליים אינם יודעים שכל דבר הוא בגדר האפשר" נכתבה בהקשר הטרגי של השואה ע"י דייויד רוסה, ניתן להחיל אותה גם כאן.
חשוב ביותר לזכור שהגישה הפרגמטית, המטפחת הססנות במובן הבוגר של המילה, כלומר את הניסיון לשקול דברים מראש, את ההבנה ששינויים לא צפויים עשויים לחולל מאורעות טרגיים בלי כוונה - ההבנה הזאת היא חשובה ביותר לחיים האנושיים ובמיוחד לפוליטיקה. אבל השענות עליה בלבד הופכת את המדינה כולה לעסק טכנוקרטי. הגישה הזאת נוגעת לא רק לתקווה למוטט את המשטר האיראני, אלא גם לפסימיזם הקובע כי אי אפשר לגייס המוני חרדים, לתקן את עוולות הממשלה, להתנגד למגמות גדולות בחברה כמו האלימות ביו"ש ובחברה הערבית ובפופוליזם מימין ומשמאל.
יחד עם הנאמר כאן, ברור כי אין להקל ראש בעובדה שהמלחמה באיראן מונהגת על ידי צמד מנהיגים שאינם זוכים לאמון רחב מאוד מהציבור הישראלי, האמריקני והעולמי בכלל. השרירותיות של טראמפ, הספק המכרסם שסכנת הגרעין האיראני תישאר גם לאחר צמד מלחמות, אי האמון בנתניהו שכבר טען שהאיום הוסר לפני שמונה חודשים ועוד משתנים נוספים - כל אלו מערימים קושי על האמונה כי המלחמה הנוכחית מונהגת על ידי אנשים אחראים ומודעים. בהקשר הנוכחי, הסכנה הנשקפת מהתנהלותם הלא אמינה מספיק של נתניהו וטראמפ, היא חריצת גזר דין מוות על האמונה שהחלה לנשוב מחדש בצורכה ובכוחה של המדינה להגשים פרויקטים גדולים מבלי שתחסל עמם את החירות האנושית. גודל הסכנה מובן טוב יותר לאור מוכנותם של משטרים דיקטטורים כמו רוסיה וסין לקדם באגרסיביות את שלטונם העולמי - הן על חשבון אירופה (ואוקראינה בראשה) והן על חשבון עמי המזרח (וטאיוואן בראשם).
מתוך המודעות העמוקה והטרגית לסכנות שטומן הזמן ההירואי כשהוא נוגע לפרויקטים מדיניים גדולים, עלינו גם לזכור דבר נוסף: הניסיון לחנוק כל תקווה לשינוי המציאות באמצעות הפוליטיקה עשוי לגזור שיממון על הדמיון והשפה הפוליטית ולצמצם אותם. כפועל יוצא בני אדם יכולים להיכלא במצב שבו הם אינם מאמינים בכוחם, ובכוחה של הסוכנות האנושית בכלל, לשנות ולעצב את המציאות מתוך שותפות ובשמם של ערכי החירות.