בחודשים האחרונים הביקורת על אלימות נערי הגבעות ביהודה ושומרון - הנתפסת לעיתים כטרור של ממש המלווה במעשי רצח לצד הצתות רכוש, מבנים ורכבים - הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר. דומה כי הביקורת שהשפיעה יותר מכל לא הגיעה דווקא מבית, לבושתו של השיח הציבורי הישראלי - אלא דווקא מהממשל האמריקני האוהד ביותר שידעה מדינת ישראל. אלא שמתחת למעטה הנחשלות, לפיו מדינת ישראל איננה מסוגלת לאכוף את החוק בשולי הטריטוריה שלה, ניבטת מציאות אחרת לחלוטין: האלימות הלא מאורגנת איננה בעיית אכיפה, כי אם המשך ישיר ואורגני של זרועות המדינה תחת הממשלה הנוכחית. כך כותב הפובליציסט ואיש הציונות הדתית עוז סימינובסקי: "מאחורי קווי היסוד של הממשלה הנוכחית נמצאת ההבנה שמפרי חוק מתחום ההתיישבות והתג מחיר הם נכס לאומי. כלומר שהמדינה מקדמת את ענייניה בעזרת מפירי חוקיה. ולכן השיטה היא לא לאכוף את החוק כלפיהם ולתת בשאיפה לעבריינות מסוג זה לפרוח. זו בעצם סוכנות לא-מדינית בלב המדינה. הכל במוצהר."
אם המדינה, כאמרתו המפורסמת של מקס וובר, היא מונופול לגיטימי על האלימות - אז על ידי ההכשרה המוסדית של האלימות הבלתי-ממוסדת המדינה מפרקת את המונופול שלה על האלימות מבפנים. המדינה משתמשת בכוחות שאינם כפופים לה פורמלית, ובכך הקו בין אלימות חוקית ולגיטימית לאלימות בלתי חוקית בעליל מטשטש. מוסרות הסדר החברתי, שהחלו להישחק ביתר שאת למן ימי ההפיכה המשטרית והפגיעה שחלה באמון במוסדות המדינה (מימין החשד העמוק הוא כלפי "מוסדות העומק" ובית המשפט העליון; בשמאל-מרכז - כלפי הממשלה) - הללו נקרעו לחלוטין למן ראשית מלחמת "חרבות ברזל". האלימות "פוערת את בשתה" כמאמר המשורר שארל בודלר, ומופעיה נעשו רבי פנים בישראל ומחוצה לה. אבל בעוד שאלימות המופנית כלפי חוץ נתפסת בציבור הישראלי כמוצדקת בדרך כלל וככזו שנועדה לשמר את קיומה של מדינת ישראל (אלימות לשם מיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה, לשם פגיעה בחיזבאללה, בחות'ים או באיראן), האלימות האחרת, שלה מוקדש המאמר, זורעת כאוס - וכפי הנראה, גם מתוך כוונה מודעת - בליבת החיים הישראלים.
יש להבחין כאן בין שתי קטגוריות עיקריות: הקטגוריה הראשונה היא אלימות לא מאורגנת בחסות הממסד: למשל פרלמנטרים המעודדים בעצמם את שחיקת האמון במוסדות שהם עומדים בראשם. דוגמה לכך היא סרטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בו הוא מהדהד את שיח ה"דיפ סטייט", לפיו אליטות מנוכרות ואנטי דמוקרטיות שולטות בפועל במוסדות המדינה ומצרות את צעדיהן של אנשי הממשלה מתוך עוינות. ההתנהלות הזאת מצדו נותנת תמיכה רשמית לשיח הפופוליסטי ולרגשות אנטי-דמוקרטיים של רבים מתומכיו. עוד, האלימות ניכרת גם בהזנחה פושעת (וכפי שמסתמן - מודעת ומכוונת) של הפשיעה במגזר הערבי אשר באה לידי ביטוי בקיצוץ תקציבים גדולים שנועדו לטיפול בפשיעה ובכמות מאמירה של רציחות במגזר אשר האיצה למן ימיה הראשונים של הממשלה והגיעה לשיא של 241 נרצחים בשנת 2025. כל זאת לצד מתן רוח גבית לפרעות מתנחלים ביו"ש, ולצד העדר בולט של התנערות מדמויות בריוניות כמו מרדכי דויד ורועי סטאר.
הקטגוריה השנייה נוגעת למגמת אלימות כללית יותר שהוגברה בין היתר הודות למלחמה הממושכת, וקשורה להליך דה הומניזציה אשר גבר במהלכה של המלחמה. התופעה הזאת ניכרת גם בשטחים עצמם, כפי שכתב סימינובסקי: "תהליך מובן מאוד שקרה בעקבותיו [בעקבות השביעי באוקטובר, א.ר] הוא דה הומניזציה מוחלט של השכנים." לצדו של סימינובסקי, ניסח אביעד מרקוביץ', דוקטורנט להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית, באופן חד את המופע של הדה הומניזציה הזו במאמר שפורסם ב"הארץ": "בחסות המלחמה בעזה נולדה לה שפה מוסרית חדשה-ישנה. במרכזה עומדת ההבחנה בין אויב לידיד, ולא ההבחנה של המשפט הבינלאומי בין לוחם לאזרח לא-חמוש... ההצדקה האידיאולוגית [לעומת ההצדקה הפרגמטית, א.ר] מניחה שאין ברצועה חפים מפשע".
אלא שהדה הומניזציה הזאת איננה חלה אך ורק על פלסטינים, אלא גם על מי שלא מזוהה באופן מידי כבן המחנה: היריבות הבין-מחנאית נעשתה מוחלטת, אימתנית, והיא מושתת על היגיון של מלחמה לחיים ולמוות, של הכפשה חסרת גבולות של היריב, של שחיטת כל מה שנותר מערך הממלכתיות, מההילה הזוהרת שבימים כתיקונם עוטפת את העומדים בראש מוסדות המדינה. האלימות הזאת מתרחשת במישור השפה והתודעה והיא ניכרת בתרבות רוויית הטינה והנקמנות של הימין הפופוליסטי כנגד ה"הגמוניה", ה"דיפ סטייט" וכנגד מערכת המשפט ואנשיה. הדה הומניזציה הפוליטית הזאת כרוכה בדה-לגיטימציה של היריב הפוליטי. הוא מובן כמי שיש להרחיק מהסדר הפוליטי, כמאיים עליו, כמי שמחלל אותו מבפנים ולעתים הוא אף מזוהה עם האויב עצמו - כלומר עם מי שיש להכרית. בכך היריב הלא-לגיטימי הופך למי שאפשר להפקירו למציאות הנשכנית השוכנת מעבר לסדר הפוליטי, מציאות שבה ניתן להפעיל עליו אלימות בלתי חוקית.
המדינה מכשירה כוחות בלתי לגיטימיים להפעלת האלימות ובכך מפריטה את הלגיטימיות שלה עצמה. על ידי אימוץ אסטרטגיות פורעות סדר מצד השררה המדינה מאבדת את כוחה לדרוש ציות. כך נוצרת מעטפת מוסדית לתרבות של פריעת גבולות אורגסטית, מתענגת על עצמה, תרבות אשר חוגגת את האלימות לגווניה כמעשה פורנוגרפיה, כפי שניכר, שוב, בדבריו של סימינובסקי: "החידוש הוא שעכשיו רבים שואבים סיפוק מלראות זקן מדמם כורע על ברכיו לרגלי רעול פנים חמוש באלה, כשסוף סוף תפקיד היהודי והערבי הפוכים." אולם אותה תרבות שתפסה לה אחיזה בלבבותיהם של רבים מולידה בתורה סכנה מסדר גודל חדש: זוהי הסכנה שהמדינה מאמצת אל חיקה את צורת האלימות הפרועה וממסדת אותה באופן חוקי. צורתו הנוכחית של חוק עונש המוות למחבלים מראה שהשאיפות מן הזן הזה קיימות ושרירות.