הפרד, השועל ווויליאם טֶל

מאמר זה מתפרסם בפוליטאה במסגרת המחקר של הזרוע ההגותית של מרכז ריבוא. התכנים המובאים בו הם על דעת הכותב בלבד ואינם משקפים בהכרח את עמדת מרכז ריבוא, הפועל לקדם פלטפורמה לדיון רחב בסוגיות הנוגעות לרפובליקניזם הישראלי.

אי אז הלכו להם חמור ופרד בדרכים. כאשר החמור ראה שהם סוחבים מטען שווה, למרות שהיה לו מעט קשה יותר, הוא ביקש מהפרד שייקח מעט מהמטען שלו. הפרד, שהיה עייף, סירב. השניים המשיכו בדרכם. העגלון שם לב שהחמור מאוד מתעייף, אז הוא העביר מעט מהמטען שהיה על החמור לפרד. החמור, שראה כי טוב, חזר על התרגיל. לאחר עוד כמה שעות העגלון ראה שהחמור מתעייף אפילו יותר, אז הוא העביר עוד מהמטען של החמור לפרד. כך חזר התרגיל של החמור עד שלבסוף העגלון העביר את כל המטען מהחמור לפרד. מרוב עומס הפרד קרס ונפטר במהלך הדרך. כל המטען שהיה על הפרד הועבר חזרה לחמור, שכעבור זמן קצר הרבה יותר קרס ונפטר בעצמו, אך לא לפני שהספיק למלמל “אולי מעט הגזמתי בהורדת הנטל.” איזופוס קשישא, מסתבר, ידע דבר עוד שניים על שוויון בנטל. עוד נחזור אליו.

מלחמת השביעי באוקטובר עוד לא הסתיימה, אך נדמה שהחברה הישראלית למדה כמה לקחים חשובים ממערבולת הלחימה אליה היא נכנסה - ושסופה עדיין לא ישוער. בראש ובראשונה התגלה שצה"ל, כצבא שמבחינה אסטרטגית תמיד היה בעיקר צבא מילואים, קטן מדי ביחס לאתגרים שעומדים לפניו. רבים שקידמו בעבר את התפיסה של "צבא קטן וחכם", דוגמת בני גנץ וחוק הגיוס שהציע ב־2022, חזרו בהם, אך נראה שהלקח לא חלחל לכולם.

לאורך רוב שנות קיומו הקו המנחה של צה"ל היה "הסדיר יבלום, המילואים יכריעו".^[1] אלא שדווקא בשביעי לאוקטובר צה"ל כשל באופן מכריע גם ביסוד של הבלימה, ולא רק, בדיעבד, ביסוד ההכרעה. היו לכך השלכות קטסטרופליות. מספר הרוגים מהחברה האזרחית שכמותו לא נראה בישראל מאז מלחמת העצמאות. כמות שעולה על כל “קורבנות השלום” גם יחד. תפיסה בסיסית ולא מתוחכמת מדי של אחריות תכתיב שעלינו להפיק לקחים לא רק ברמת הטקטיקה הצבאית, אלא ברמת ההערכות האסטרטגית. בהינתן ניתוח ריאלי של הסביבה שלנו - שמשאירה את התקוות השונות של הישראלים בצד - סביר להניח שישראל תמשיך להיות חשופה לסוג כזה של סכנות בעתיד הנראה לעין. עליה להתכונן לאפשרות הזאת. יש לשנות את מרווח הטעות שאפשר את האירוע של השביעי באוקטובר.

הבעיה הרחבה יותר היא הבעיה ארוכת הטווח של גיוס האוכלוסייה החרדית. כבר כיום 31% מהתלמידים בכיתה א' בחינוך העברי בישראל הם מהחברה החרדית שבגדול אינה מתגייסת.^[2] באקסטרפולציה פשוטה שמנכה את תלמידי החברה הערבית בכיתה א' (שמגמת הגדילה הדמוגרפית אצלה הצטמצמה), ניתן להסיק בזהירות שכבר היום המצב בשכבה של כיתה א' הוא שיש רוב יציב עד מכריע בישראל לציבורים שכשיגיעו לגיל 18 לא יתגייסו לצבא. המצב הזה מייצר שלל בעיות עתידיות שאינן מתבססות על הערכה דמוגרפית גרידא אלא על נתונים שקיימים בפועל כבר היום שאין זה המקום להיכנס אליהם. עם זאת, בעיה זו דורשת התייחסות נפרדת ומקיפה בהרבה מאשר הגיוס של החיילים שצה"ל צריך כבר היום. לעומת הבעיה ארוכת הטווח, הפתרון לבעיית המחסור המיידי בחיילים הוא פשוט - אכיפת החוק הקיים.

בדיונים אודות הבעייתיות של החברה החרדית ביחס למבנה האסטרטגי של החברה הישראלית ככלל והאינטרסים ארוכי הטווח שלה נוהגים להפריד את הבעיה הביטחונית מהבעיה הכלכלית. ההפרדה הזו משרתת תפיסה לפיה הבעיה הביטחונית בלתי פתירה ולכן יש לנסות לפתור את הבעיה הכלכלית, או שלחלופין מדיניות שנועדה לעודד יציאה לשוק העבודה סותרת באופן מהותי, ולא רק באופן מקרי ושניתן לטיפול, מדיניות שמעודדת התגייסות לצבא. כאן רק אציין שההשגות הללו זוכות למענה חלקי בעבודה "שני סוגי אי־שוויון" של ד"ר מיכאל שראל, ולא נטפל בהן פה.^[3] הנחת העבודה פה היא שאם בעיית האי־שוויון הבטחוני תפתר, היא תהווה כשלעצמה מנוע צמיחה חיובי מאוד לפתרון הבעיה של האי־שוויון בנשיאה בנטל הכלכלי.^[4] כך או כך, אין ספק שהבעיות הללו קשורות זו בזו, גם אם לא בדרך שהפסימיסטים האידאולוגים היו רוצים לראות את הקשר.

חלק מהבעיה של גיוס הציבור החרדי נובעת, עם כן, ממערך התמריצים שהמדינה מעניקה לציבור החרדי להימנע מהשתתפות פעילה בשוק העבודה. התחשיבים הפיסקליים מראים שהמשפחה החרדית הממוצעת לוקחת מהמדינה 4,000 ₪ בחודש יותר מאשר שהיא מחזירה לה, בשעה שמשפחה ערבית לוקחת מהמדינה 1,000 ₪ יותר, ומשפחה יהודית לא־חרדית נותנת למדינה 6,000 ₪ יותר משהיא מקבלת.^[5] נשאיר, לצורך העניין, את ההשלכות הפיסקליות הרחבות יותר של המצב הזה בצד ונניח שהוא אינו בר־קיימא וכי במערכת הפוליטית והחברתית הנוכחית בישראל אין פתרון ארוך טווח או אפילו תשתית לפתרון מסוג זה.

הבעיה הזו, אם כן, היא מבנית. כל תמריץ לציבור החרדי או הערבי שישפיע לטובה בטווח הקצר, למשל על הכניסה לשוק העבודה או ההתגייסות לצבא, בכל הסבירות לא "ינגוס" בבעיה הזו באופן מוצלח מדי. זאת משתי סיבות. א' כוח המשיכה הפוליטי של הציבור החרדי הוא כזה שבכל הסבירות יכניס את נציגי החברה החרדית חזרה לקואליציה בצורה שתשיג לאחור כל שינוי חיובי שהמערכת הפוליטית עשויה להציע. זאת אומרת, בהעדר התארגנות פוליטית סביב וריאציה מורחבת או מצומצמת של ברית המשרתים. ב' הרבה מהתקציבים שמופנים לציבור החרדי מהווים חלק ממערך תמריצים שגוי שיצר את המצב הנוכחי. הקצאת תקציבים אלו נבעה מניצול של הסנטימנט הסוציאל־דמוקרטי שמאפיין את רוב החברה הבוחרת בישראל. זה אותו סנטימנט שיערב את הרפורמטור בסוגיה שלא עשוי להיות לגביה קונצנזוס רחב דיו בציבור המשרתים לגבי העומק הרצוי של מדינת הרווחה למען רפורמה במערך התמריצים.^[6]

בהקשר זה אפשר ואולי צריך לומר שכמו שמערכת הרווחה הישראלית יצרה את חברת הלומדים החרדית בארץ, היא נוצרה בתפירה מיוחדת מסביב לצרכים של אותה חברת לומדים. זוהי הבעיה שהתייחסנו אליה פה כסיבה א’. סיבה א’, ביסודה, היא הבעיה שנוכל לכנות בהשאלה “הבעיה של הפוליטיקה הנורמלית”. הפיתוי הפוליטי הקבוע ליצר קואליציה עם החרדים נוטה להעמיק את המערכת הנוכחית. בהקשר שלנו ניתן בהחלט לומר שבהעדר שינוי פרדיגמטי, הפרדיגמה שאליה תנורמל הפוליטיקה הרגילה, כמעט לא משנה איזה שיפור נקודתי ייעשה, תנטה להעמיק את הבעיות המבניות של מדינת ישראל מול החברה החרדית.

לבעיה הזו מתווספת בעיה נוספת. העדר היכולת לכוונן באופן רגיש את שינוי מערך התמריצים שהמדינה מציבה לפני הציבור החרדי מבלי לייצר מצב הומניטרי בלתי־נסבל עבור הציבור החרדי, מה שכינינו בקצרה, סיבה ב’. נקרא לבעיה הזו "פרדוקס ההרעבה": כדי שרפורמה תהיה אפקטיבית בטווח הארוך היא צריכה להיות הדרגתית ויסודית. התנאים הפוליטיים בישראל מעודדים פעולה קצרת טווח מחשש של כניסה אפשרית של הנציגים החרדים חזרה למפלגות הקואליציה בטווח הקרוב. פעולה שכזו, ככל שהיא תהיה יותר אגרסיבית ולכאורה תטפל יותר בבעיה, תיצור בכל הסבירות הכנסה של חלקים נרחבים מהציבור החרדי בארץ למצב הומניטרי בלתי־נסבל, ובמילא תיצור לחץ ציבורי כמעט מקיר לקיר לזניחה של הרפורמה הרדיקלית. כל פתרון שיוצע צריך להתייחס לבעיות המבניות שצוינו לעיל, והמאמר הנוכחי מנסה להציע פתרון שכזה.

הבעיות הבטחוניות והפיסקליות של החברה הישראלית כלפי הציבור החרדי והערבי, דורשות שינוי עומק בתפיסת השירות הציבורי בישראל. זה אמנם נכון שההצדקות בציבור הישראלי להתגייסות לצה"ל הן יחסית מגוונות,^[7] אך מבחינת האתוס הליברלי הספציפי השולט היום בציבוריות הישראלית ההצדקה המרכזית לגיוס בכפייה של אזרחים לשירות הצבאי עשויה לנבוע אך ורק מתוך הצורך הקיומי של המדינה לשמור על עצמה. במסורת של החשיבה הפוליטית לעומת זאת, ההצדקה הזו היא רחוקה מלהיות ההצדקה היחידה, או אפילו ההצדקה העיקרית, של המדינה לגייס בכפייה לשירות הצבאי. הצדקות נוספות שמופיעות לפחות ממקיוואלי ואילך כוללות את זה שגיוס אזרחים (בניגוד לצבא מקצועי, שאינו אלא המשך של "צבא קטן וחכם") טומן בחובו גם יתרונות חינוכיים ופוליטיים המשמשים כהצדקה למוסד של גיוס אזרחים.

מבלי להיכנס לעובי הקורה, נוכל לומר ששתי ההצדקות הללו עדיין מתפקדות אפילו במדינות כמו שוויץ, שאין עליהן אף איום קונקרטי כבר עשרות שנים. ההצדקה החינוכית וההצדקה הפוליטית כרוכות זו בזו. זה אמנם נכון לומר שהמדינה מחייבת, או לכל הפחות אמורה לחייב, חינוך מינימלי שכולל מניה וביה הטמעה של החשיבות של התרומה לכלל על פני המצב שכל אחד עושה לביתו. חינוך מסוג זה זוכה לביטוי במערכות החינוך הקונבנציונליות והלא קונבנציונליות. אלא שחינוך פוליטי עמוק ואמיתי מהסוג הזה לא יכול להעשות בתהליך אינדוקטרינציה, פסיבי או וולונטרי.  חינוך שכזה נעשה באופן מכריע רק מתוך קבלת אחריות ישירה על תחום מסוים בטוב המשותף לפחות לטווח זמן מסוים. במובן זה, השירות הצבאי בפרט ואולי השירות הלאומי ככלל,^[8] ממלאים את הפונקציה הזו שקשה למצוא לה תחליף במסורת של המחשבה הפוליטית. סיבה זו אף עשויה להסביר גם מדוע מדינות שלכאורה איום קיומי מידי לא נשקף להן כבר עשרות שנים ממשיכות להחזיק בצבא אזרחים.^[9]

הצדקה נוספת לשירות ציבורי, ולא פחות חשובה, היא שתפיסה פסיבית של אזרחות לא מתורגמת  לפוליטיקה בריאה של הגוף הלאומי שבה לכל האזרחים יש סיכוי שווה לתרום את דעתם בנושאים שנוגעים לתחום אחריותם המשותף. כך למשל הציבור החרדי במצב הנוכחי  חשוף לטענות על חוסר הלגיטימיות של נציגיו ליטול החלטות בנוגע לגורל ילדיהם של אחרים בקרב. לחלופין, במקרה השורשי יותר של החברה הערבית־ישראלית החשופה לטענה שאינה משתייכת לאתוס המכונן של הציבוריות הישראלית ומשכך אינה שותפה פוליטית לגיטימית בממשלה. ההשתתפות במאמץ המלחמתי או לכל הפחות בשירות הציבוריות מכשירה השתתפות אמיתית והיסטורית בדליברציה הציבורית. הכשרה של ציבורים שלא נתפסים באופן מסורתי חלק לגיטימי מתהליך קבלת ההחלטות. האסטרטגיה הזו ללכידות של הגוף האזרחי נוסתה מספר פעמים בהיסטוריה באופן מוצלח, למשל עם נשים בארה"ב ועם הציבור הדרוזי פה בארץ.^[10]

עד היום מערך השירות הלאומי בארץ נועד מראש לאוכלוסיות שבעיקרו של דבר הן משרתות, אך בשוליהן (שעשויים להיות מאוד רחבים) ישנם חלקים שלא משרתים, אך בכל זאת מבקשים להתנדב. במקום רוח ההתנדבות הזו יש להבנות מחדש את מערך השירות הלאומי כך שישרת את הטוב המשותף מלכתחילה. יש להרחיב את השירות הלאומי כמערך שיהיה מסוגל לקלוט את האוכלסייה שצה”ל לא מגייס במחזור נתון. בעקבות הגדילה הדמוגרפית של ישראל ככלל, אפשר להרחיב את מערך השירות הלאומי כך שיכלול כיתות הגנה או כוננות קלאסיות בתוך תחומי ישראל לפי מודל דומה למשמר הלאומי; ובכך להקצות לפחות חלקים ממערך השירות הלאומי למשימות בטחוניות קונקרטיות מבלי שהוא יהווה חלק מהגוף הצבאי הרשמי של צה"ל עצמו.

ישנם שני עקרונות מנחים לאוניברסליזציה הזו של מערך השירות הלאומי והצבאי.^[11] עקרונות שצריכים להשמר כדי שהפתרון המוצע יתייחס לבעיות שצוינו בחלק הראשון של המאמר: א' צרכי צה"ל קודמים, וצריכה להיות לו יד חופשית להכריע מי מבין הבריכה של המלשבי"ם הרלוונטיים ייכנס לשירות הצבאי מבלי שתוצע להם אלטרנטיבה בשירות האזרחי. ב' השירות הציבורי צריך להיות נגיש כאפשרות לכלל האוכלוסיות בארץ, לציבור החרדי כמו גם לציבור הערבי. התאמות של צורת השירות לאורח חיים ספציפי, כעקרון נורמטיבי, צריכות להעשות רק מצד ציבור מסיבי מספיק שמתגייס בפועל ולכן יכול לדרוש התאמות מסוימות תוך דליברציה משותפת עם שאר החלקים בציבור שמתגייסים באופן משמעותי. בקשה להתאמות אינה יכולה להוות תנאי כניסה לשירות ציבורי בשום צורה, אלא אם כן באופן נקודתי ואסטרטגי הציבור המשרת עצמו מכריע שהוא מעוניין ביצירת התאמות שכאלו מראש מסיבות פנים־פוליטיות.

הצגנו נאמנה את החמור ואת הנטל. הבעיה כפי שהיא הוצגה אינה ייחודית. ישנם מוסדות שנועדו לטפל בבעיות מקרו במקרה שמוסדות השלטון הרגילים לא מצליחים לייצר פתרונות לטווח הארוך. לצורך כך נרחיק מעט ראות אל עבר ארץ האלפים הרחוקה, ונראה מה אנחנו עשויים ללמוד ממנה.

יום אחד החקלאי פגש בשועל בדרך, והחליט שזו הזדמנות לשאול אותו שאלה. “תאמר לי, מהיכן התשוקה שלך לגנוב תרנגולים?” לאחר שהשועל לא ענה, החקלאי המשיך, “אני מרגיש מעט רע בשבילך. אין טוב בחייך, מעבר לעובדה שגניבה זה חטא מביש, כל העולם מקלל אותך. אין יום בו אתה לא מפחד. האם אפילו כל התרנגולים שבעולם היו עשויים להיות שווים חיים שכאלה?” השועל ענה “מי ירצה בחיים כאלה? אני כל־כך נגעל מכל דבר בתוכם. אילו רק ידעת איזה לב טהור יש לי! אבל מה לעשות? יש לי צרכים, יש לי ילדים. בכלל, לעתים פורצת לנפשי המחשבה שאיני היחיד בעולם שחי באמצעות גניבה, ולמרות זאת, המקצוע הזה עבורי הוא כסכין שפוצעת אותי.” החקלאי השיב לשועל: “טוב מאוד. אם אינך מספר כזב, אשחרר אותך מהחטא ואתן לך אוכל הגון.” ובכך החקלאי הציע לו את העסקה הבאה, “אתה תשמור על התרנגולים שלי כנגד השועלים. מי כשועל ידע את מעשי השועלים? על כל שועל שתשיג לאחור, תקבל מנה הגונה.”

המעשייה המשעשעת הזו ככל הנראה חוזרת לאיוואן קירילוב. הבא נגש לעצב עסקה הוגנת לא פחות עבור השועלים שלנו.

 נחזור לבחון את העקרון הנורמטיבי שסיימנו איתו את החלק הקודם. לפי עקרון זה ישנן סוגי החלטות שמן החכמה הוא שהיחידים שיוכלו להכריע בהן הם אותם אלו שנושאים באופן ישיר בפעילות החובה האזרחית למען הטוב המשותף הכרוך בהן. עקרון זה הוא עקרון רפובליקני, מה שבארץ נקרא ממלכתיות, שהיא התשתית הרעיונית שעליה מוסדה מדינת ישראל כולה.^[12] פועל יוצא של העמדה הזו הוא שהשירות הציבורי אינו רק חובה אזרחית. מיסוי, למשל, הוא בגדר חובה אזרחית. אזרח יכול לשלם מס או לא להגיע לתקרת המס, אבל הפעילות הזו לא מקדמת או מעכבת את הסטטוס האזרחי שלו. לעומת זאת, שירות צבאי או שירות לאומי, או לחלופין חובות כמו השתתפות בחבר מושבעים, חובות מהן לאדם המצוי אין רווח ניכר מעבר לתרומה לטוב המשותף, מוציאים לפועל באופן שלם יותר את הסטטוס של האדם כאזרח. האזרחות אינה אוסף של זכויות וחובות, אלא "משרה מלאה",^[13] כמו תפקידים חברתיים אחרים שאיננו נוהגים להכפיף לחלוקת העבודה והקצאה מקצועית מחודשת: “להיות אבא”, “להיות אמא”, “להיות חבר” וכן הלאה. רפובליקה היא איתנה ככל, ורק ככל, שהיא מורכבת מאזרחים שמוכנים לפעול כאזרחים.

כאמור, העקרון הזה הוא עקרון יסוד במסורת הרפובליקנית. הוא עקרון שהוגשם, בקרב המדינות המודרניות, בעיקר בשוויץ, שברוב העת החדשה המוקדמת נחשבה למעצמה צבאית אירופית. בכדי לראות זאת, הבא נעיין באחד הטקסטים האופייניים ביותר למסורת הזו, מחשבות על המשטר של פולין מאת ז'אן ז'אק רוסו. הקורא בוודאי לכל הפחות מכיר את הספר המנומנטלי של רוסו, על האמנה החברתית, ומודע למוניטין שיצא לרוסו כהוגה של המהפכנות האירופאית ותיאורטיקן מנותק. אלא שהספר הספציפי הזה של רוסו, שנכתב בהזמנה של וועדה חוץ־ממשלתית של כמה אצילים פולנים ב־1769 ושהיווה את הניסיון הרציני הראשון של רוסו להתייחס באופן מקיף ושיטתי לבעיית החקיקה של אומה קיימת, נקרא כטקסט שמרני לעילא ביחס לכבוד שהוא רוכש למוסדות המורשים של פולין.^[14]

בהיסטוריה הממשית, סביר להניח שכבר כשרוסו כתב את הספר הזה הוא הבין שהעצות שלו לממשלת פולין, מדינה מפוזרת ושבורה שכלשונו "צריך להתפלא איך היא שרדה עד היום", לא ייושמו במציאות. כשנה לאחר הכתיבה של הספר הזה פולין התפרקה. במילא, הקריאה בספר מלווה תמיד במעין תחושה של מלנכוליה מתמשכת. המנייה השיטתית של מה שעומד כנגד אפשרויות התחייה של פולין: מדינה עם כל־כך מעט הגנות טבעיות, עם מוסדות פוליטיים כל־כך מנוונים, שמוקפת באויבים שרק מבקשים לנגוס בה - כל אלו לא נוסכות בקורא ביטחון לגבי האפשרות להטמיע בה מדיניות נבונה. למרות זאת, בדיוק במצב הזה רוסו מציע לפולין ללכת בכיוון ההפוך משאר המעצמות האירופאיות הגדולות, בעיקר אנגליה וצרפת באותו הזמן, במיוחד בענייני המדיניות הצבאית. בעוד שהמדינות התעשייתיות האירופאיות הגדולות כבר כלאו את עצמן בבעיות הניוון המובנות שצבא מקצועי מגיע איתן, לפולין, לפי רוסו, יש הזדמנות מסוימת להרכיב מיליציה אזרחית שתאפשר להגנה של פולין לא להיות חשופה לסכנות של צבא מקצועי. הגנה שתבנה על הקשר הטבעי של הפולנים לאדמתם.

המודל המרכזי שרוסו, ומדינות אירופאיות רבות באותו הזמן ראו לנגד עיניהן בהקשר הזה, הוא שוויץ -

"בשוויץ כל אינדבידואל פרטי שמתחתן חייב להיות בעל מדים שהופכים להיות בגדי הפסטיבל שלו, עם רובה, וכל הלבוש של חייל רגלי, והוא מגויס למחלקה של השכונה שלו. במהלך הקיץ, בימי ראשון ובימי פסטיבל, אנשי הצבא הללו מתאמנים בהתאם למקום אליו שובצו, תחילה ביחידות קטנות, לאחר מכן כחלק ממחלקות, ואז כחלק מגדודים. כשמגיע תורם הם מתאגדים בספר של המדינה ומקימים בעקביות מחנות קטנים בהם הם מתאמנים בכל התרגילים והתמרונים של חיל רגלי. כל עוד הם אינם עוזבים את מקום מגוריהם הם לא מקבלים תשלום מאחר וכל העיסוק לוקח כל־כך מעט מעיסוקם הכלכלי, אם בכלל. ברגע שהם צועדים לשדה הם מקבלים אספקה מהצבא ותשלום בידי המדינה, כך שאף אחד לא מורשה לשלוח אדם אחר במקום עצמו. כולם מתאמנים וכולם משרתים."^[15]

פה, ובמקומות אחרים, רוסו, כמו הרבה הוגים רפובליקניים אירופאיים, רואה בשוויץ מודל שאפשר ללמוד ממנו. ספציפית, "במצב העניינים הנוכחי, אני רואה רק דרך אחת לתת לה [פולין] את היציבות שחסרה לה: כלומר להטמיע, כפשוטו, את הנשמה של בני הברית השונים לאומה שלמה אחת; להקים רפובליקה בלבבות הפולנים באופן כזה שהיא תמשיך להתקיים שם למרות המאמצים של הכוחות המאיימים עליה מבחוץ."^[16] השירות בצבא אזרחי מטמיע יותר מרק הגנה אפקטיבית על הבית. צבא אזרחי מטמיע יציבות ארוכת טווח לאפשרות של המדינה להגן על עצמה. במסגרת הכוחות האירופאיים של אז ובמידה מסוימת עד היום, שוויץ מסמנת את האופציה הרפובליקנית באירופה שבה האזרח הוא זה שנושא באחריות הישירה ללפחות מקצת מענייני הכלל ומתוך כך יש לו גם הכישרון הדמוקרטי לקבוע בענייני הכלל ברמה הפוליטית. הצדקה זו עשויה להיות חלשה כאשר אנו בוחנים פרטים מקרב הציבור הזה בנפרד, שכן כאשר אנחנו בוחנים אזרחים משרתים במבודד לא ניכרת בהם תובנה עדיפה לגבי הטוב המשותף. התובנה העודפת לגבי הטוב המשותף משתקפת דווקא ככל שהבחינה של הקבוצה הזו נעשית כקבוצה. ככל שהמשרתים פועלים כקבוצה, תובנתם עדיפה. זו התובנה הבסיסית לגבי חכמת העם בדמוקרטיה. “העם” הוא בראש ובראשונה זה הנושא האחריות ומתוך כך באה לו תבונתו.

אבל מה קורה כשמשטר מהסוג הזה פוגש מציאות בה רבים מהאזרחים לא כשירים או לא מעוניינים לשרת, כל אחד מסיבותיו הוא? זו בדיוק הדילמה שעמדה בפני צרפת אחרי המהפכה. מעבר לגיוס האוניברסלי, התקינו מס חילופין לפיו מי שאינו מסוגל פיזית להשתתף בגיוס חובה ישלם סכום מסוים למדינה באופן קבוע במקום ההתגייסות האישית שלו. המערכת הצרפתית הזו שרדה בעיקר בשוויץ, היכן שכבר היתה מסורת ארוכה של מליציות אזרחיות בחיוב המדינה. ברבות הימים המס הזה נודע כ־Militärpflichtersatz, מס החילופין, והוא מתקיים בשוויץ עד היום, במקביל לגיוס החובה. הכלכלן או האינטלקטואל המעניין ביותר שעסק באופן אינטנסיבי במס הזה ובהשלכות הפוליטיות, הכלכליות והמוסריות שלו היה הכלכלן הגרמני־יהודי גוסטב כהן שהשתייך ל"אסכולה ההיסטורית בכלכלה". בשנת 1879 כהן כתב שני מאמרים בדיוק על הסוגיה של מה ניתן ללמוד ממערכת המס השוויצרית עבור מדינות זרות, וניכר מהמאמרים שלו שהסוגיה הזו העסיקה את אנשי האסכולה ברצינות על שלל הממדים שלה.^[17]

המעניין בעבודה של כהן הוא הצעת סינתזה רפובליקנית קלאסית שמצד אחד מזכירה את עבודותיהם של הפילוסופים הסקוטים דוגמת אדם סמית’ ואדם פרגוסון, אך מצד שני לוקחת יותר ברצינות את ההתפתחות של הפוליטיקה האירופית כמודל להבנת מהותה של המדינה המודרנית, במיוחד זו שהחלה להפציע באירופה לקראת סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. לפי התיאוריה הסקוטית,^[18] המדינה מתחיל מאיגוד של קבוצה של גברים בשטח מסוים לצורכי הגנה הדדית. כל גבר כזה הוא אזרח שתפקידו לדאוג לגוף הפוליטי המשותף ולהלחם למענו. הגוף הזה, מטבע הדברים, הוא שוויוני. ברבות השנים הספירה הפרטית והספירה הציבורית הופכת למתוחכמת הרבה יותר והתפתחות האמנויות וחלוקת העבודה הופכת את החברה למעודנת יותר. אלא שהחברה המעודנת יותר היא גם חברה בלתי־שוויונית באופן קיצוני.

האי־שוויון שהיה לטנטי בגוף הפוליטי הראשוני, כלומר, היותם של העבדים, הנשים והילדים לא אזרחים שווים, הופך בחברה בה חלוקת העבודה מתקדמת במיוחד לבעיה של ממש. השיא של התפיסה הזו, לשיטת כהן, הוא במדינה האבסולוטיסטית של המאה ה־17, שמצד אחד הפגינה ריכוזיות יוצאת דופן של הכוח הפוליטי ומצד שני פיתחה חלוקת עבודה והתמקצעות יותר ויותר מפותחת של פקידי המדינה. במקביל, השוק הפרטי פעל באופן דומה על האדם הפרטי והאינטרסים השונים שלו: התמקצעות הולכת וגוברת שהשוק החופשי לבדו מתאם אותה. כהן מציין שהאידאל האבסלוטיסטי־מונרכיסטי הזה (שלא לחינם הולם גם את הפילוסופיה של הובס אם רואים בה את ראשית הליברליזם המודרני) מאפיין את האזרח האידאלי של המונרכיה כפי שבלזק היטיב לשרטט אותו במאה סיפורים משעשעים (Les Contes drolatiques) - טורנברוש מוכר הבגדים, משלם מיסים למלך, ואב לילדיו. מעבר לזה אין ולא צריך להיות לטורנברוש שום תפקיד בעולם. מבחינת כהן, הדמות הזו של האזרח והצורה האבסלוטיסטית של המדינה אינה אלא הוצאה לפועל של אידאל המדינה הימי־ביניימית במלוא השלמות.^[19]

המדינה המודרנית, לדעתו, מהווה עוד שלב בדיאלקטיקה ההיסטורית הזו. לחלוקת העבודה ההולכת וגוברת הונגד הרעיון של האישיות השלמה. לריכוזיות המונרכיסטית של המדינה הונגד הרעיון של ההשתתפות העצמית הפוליטית. השוויון, בעיקר השוויון האזרחי, הוכר מחדש כאידאל של המדינה המודרנית בעקבות המהפכה הצרפתית. לפי כהן, אחד הביטויים העוצמתיים של הרעיון הזה היה הגיוס האוניברסלי שנבע באופן טבעי מההבנה הדמוקרטית יותר של תפקיד האזרח כפי שהשתקפה במגמות שונות בפוליטיקה הגרמנית, הצרפתית, השוויצרית ואפילו האנגלית במהלך המאה ה־19.  כהן רואה במס החליפין שאותו הצגנו בתחילת הדברים לא רק צורה של תחליף כספי ל“מס טבעי” (למשל, להביא 100 ש”ח, במקום חלק ממשאב טבע שמצאתי, למדינה). כביכול כאילו במס זה הכסף משמש תחליף לשירות עצמי (כפי שסבר למשל הקולגה המפורסם יותר שלו, קרל קניס). כהן ראה במס הזה גם ביטוי לחלוקת טובין צודקת של המדינה. יותר דומה לקנס שהאזרח יצבור אם יסרב להגיע לחבר המושבעים מסיבה כזו או אחרת.

המעניין בכהן זה שהוא מנסה לראות את החובות והזכויות של האדם ביחס למדינה באופן סימטרי, כיאה לתיאוריה הכלכלית. כל זכות היא גם סוג של חובה ולהפך. ישנן זכויות, כמו זכות ההצבעה, שכמעט ולא נלווית אליה תחושת חובה, בטח לא, כמו ביוון העתיקה, אכיפה. ולהפך, ישנן חובות, כמו החובה לשלם מיסים, שאין כמעט אדם שיתייחס לכך כסוג של זכות. באמצע יש פעילויות, כמו החברות בחבר מושבעים, או השירות הצבאי, שיש בהן איזשהו איזון אמיתי, ומשכך הן אלו שמדגימות אזרחות אמיתית וכרוך בהן כבוד אמיתי. הרדיפה אחרי משרה פוליטית למשל, לא פעם נתפסת כנוטה יותר מדי לצד של זכות - בוודאי שאנחנו לא בדיוק שוקלים להטיל סנקציות על מי שלא יעשה את זה. אבל לא כך עם חבר המושבעים. לא כך עם הצבא. השוויון האזרחי חזר לבימת ההיסטוריה.^[20]

עבור כהן, מס החליפין נועד לטפל באנשים שמסיבותיהם הפרטיות לא יכלו למלא את החובה האזרחית של שירות בצבא. הדבר הזה נכון עד היום בשוויץ. אלא שהטענה פה היא רחבה יותר. הבעיה שההצעה שלנו מבקשת להתמודד איתה היא הבעיה של העלמות חברת הרוב הלאומית במדינת ישראל. העלמות שאולי הביטוי הקריטי ביותר שלה הוא המשבר הצבאי. אמרנו שנשים דגש על החברה החרדית, שמציינת את החולשה האסטרטגית המרכזית של הבעיה הזו באופן מיוחד. ביחס לכלכלה, כן, אבל בעיקר ביחס לעתודה הצבאית של ישראל. לכן אינני מציע פה מס חילופין פשוט, אלא מס חילופין שייקבע על ידי ועדה חוץ־פרלמנטרית פעם בשנה. החברים בועדה הזו יוכלו להיות רק אנשים ששירתו בסדיר. מתוך רשימת כל האנשים ששירתו בסדיר חבריי הועדה ייבחרו באקראי. החברות בועדה תהיה חובה ובתשלום, בדומה למודל חבר המושבעים. ברי שועדה שכזו מעלה לא מעט קשיים. הבא נעבור נבחן מעט מן הקשיים הנוגעים להצדקתה.

אחד העקרונות הרפובליקניים המובהקים הוא אי־אדנות: איני יכול להרשות למישהו אחר לגיטימציה להתערב בחיי באופן שרירותי. לכאורה, חבריי הועדה יוכלו למנף כוח שרירותי ביחס לאזרחים שלא שירתו בשירות הצבאי או הלאומי. לכן, נראה, שהחוק אינו רפובליקני או שוויוני. אלא שכפי שציינו לאורך כל הדרך, אין פה כלל בעיה. כיצד?

ראשית, כל אדם שמגיע לגיל גיוס מחויב להכנס למערך השירות הלאומי. בתוך המערכת הזאת יש לו הזדמנות שווה כמו לכל אחד אחר להבחר בידי צה”ל להיות מגויס לסדיר. אמת, זה לא נוח כמו ללכת לקלפי כדי לבחור נציג, אבל אין שום “זכות” לנוחות. כפי שזה לוקח מעט יותר עבודה להוציא רישיון נשק מאשר להצביע, כך שירות בצבא זו זכות מעט קשה יותר ליישום. שנית, ההצדקה העקרונית של העקרון הרפובליקני שכבר ראינו בחלק הזה עומדת. מה שמכשיר את האזרחים בדמוקרטיה להבין מהו הטוב המשותף זו ההשתתפות הישירה שלהם בדאגה לטוב הכללי הבלתי מתחלק. בחיי היום־יום אזרחים רבים נוגעים באספקטים שונים של הטוב הכללי הזה, שמגביל או אף מעצב חלקים שלמים בפעילותם. ההגנה על המדינה היא אספקט של הטוב המשותף שאזרחים מסוימים לוקחים באופן ישיר אחריות עליו. זה אך טבעי שלאותם אזרחים תהיה הבנה אמיתית של הקנס שיש לגבות מקרב האזרחים שמבקשים להשתמט מהחובה הזו. זהו הבדל רציני מתכלית המס השוויצרי כפי שכהן מבין אותו: שם המטרה היתה להתמודד עם יחידים שפיזית לא יכלו להצטרף לצבא. פה התכלית היא לשנות מצב שבו חברה הולכת וגדלה לא מוכנה לשרת בצבא, מצב שמחייב, בהתאמה, התייחסות למס הזה כסוג של קנס.

זוהי רק הצעה רעיונית. במציאות צריך שלועדה הזו יהיה מנגנון הכרעה פנימי מקובל; יועצים מקרב בנק ישראל שיאפשרו להם להבין טוב יותר את המצב של המיסוי; רצוי לשקול ברצינות גם לתת לועדה הזו להכריע לגבי כמות האנשים שצה”ל יצטרך לגייס במחזור נתון בניגוד לסמכות הסטטוטורית הנוכחית של שר הבטחון - בהתאם לייעוץ מצה”ל; צריך אולי שתהיה זרוע אכיפה שכפופה אך ורק להתכנסות של הועדה; מנגנון שיתקצב את פעילות הועדה מגביית הקנסות הללו ואת זרוע האכיפה של גביית הקנסות; אולי אפילו יכולת להקצות מחדש את הכספים הנותרים של הועדה; מסיבות שעוד יפורטו, רצוי לדעתי גם שהמס יהיה רגרסיבי באופיו. כאן המטרה אינה הצדקה של מרשם מעשי מסוים בהכרח, אלא להגן על עקרון שמשתקף בועדה מהסוג הזה.

מעבר ללוגיסטיקה, הפיתוח החשוב ביותר הוא שהאזרחים שמשרתים בצה”ל, הם ולא נציגים, יהיו אחראיים באופן ישיר לפעילות הועדה. כל מי שמכיר ולו מעט את ההיסטוריה של הדמוקרטיה מבין היטב כמה הנוהג הזה הוא דמוקרטי באופן עמוק. התפקיד של הועדה הזו, מעבר לייצוב מערכתי, הוא לייצר ריבונות - ולו כלכלית ומינימלית - של המדינה כלפי אנשים שבחרו להשתמט מחובתם כאזרחים, ואף חותרים תחת הסנקציות שהמדינה מטילה עליהם, ובכך פוגעים בריבונותה.

במקרה שלפנינו, בהעדר אפשרות ריאלית של המדינה לכלוא את אלו שמבחינתם חובת הגיוס הכללית אינה אלא המלצה, על המדינה לבנות מנגנוני שלטון חכמים יותר שיאפשרו לאכוף את החוק באופן שוויוני. הגרסא הישראלית של המס שמוצעת פה לא מעוצבת להתמודד עם חוסר יכולת פרטית של אזרח אקראי לשרת בצבא, כפי שהיה המצב במאה ה־19 באירופה והוא עד היום המצב בשוויץ. המטרה של המנגנון המוצע פה הוא להתמודד עם מצב שבו יש חברה שלמה שמעודדת באופן פעיל השתמטות מההגנה המשותפת על המדינה. השתמטות שכבר היום מאיימת להפוך את החלק המשרת בהגנה המשותפת למיעוט.

ועדה שכזו כמובן תצטרך שתהיה לה סמכות מיוחדת שתאפשר לה פעילות מהסוג הזה. כאן ברצוני לטעון, בהמשך לבחינה של של המסורת הרפובליקנית דרך רוסו־כהן, שהסמכות של הועדה הזו תהיה סמכות חוקתית. ועדה שתורכב מאזרחים ששירתו בסדיר למעשה תשקף את המובן הראשוני של האזרחות בהיסטוריוגרפיה ובתיאוריה הרפובליקנית: האזרח הוא זה שהופקד על הטוב הציבורי מתוך כך שהוא מגן על הטוב הציבורי. מופקדוּת ראשונית זו מתפתחת לשאר המובנים בהם על האזרח לדאוג למדינה. מופקדות אף שונה מצורות אחרות של אחריות כמו אחריות מיניסטריאלית או ייצוגית. בעוד שאחריות מיניסטריאלית, כחלק מהפעילות המבצעית של הממשלה, בדרך כלל כוללת רק אחריות לטווח קצר, מופקדוּת מכוננת אחריות לטווח ארוך. בעוד שאחריות ייצוגית, כמו של עורך דין או חברה בע”מ, מאפשרת החלפה של הנציג והיא מוגבלת - מופקדוּת היא אחריות בלתי־מוגבלת ובלתי־ניתנת לחילוף.^[21] במובן הזה האזרח משול לאדם שהפקידו בידיו ילד. עליו לדאוג לא רק לאינטרסים הנוכחיים של הילד, אלא גם לחינוכו וטיפוחו.

בחלק השלישי נראה כיצד העקרון שהוצע פה, שהאזרחים־המשרתים הם אלו שברשותם התבונה המספקת לקבוע אילו סנקציות צריכות להיות מותלות על אלו שיסרבו לעבור את מסלול האזרחות המקובל, מקבל ביטוי ביחס לסוג הבעיה שהוגדרה פה באמצעות מערך התמריצים השגוי שהמדינה ייצרה עבור החברה החרדית. בפרט, נעמוד על כיצד הפתרון שהוצע פה שמדגים את העקרון הזה עשוי להשתלב במציאות הישראלית, גם אם כמובן הוא אינו היישום היחיד שעשוי לבטא את העקרון הזה ובהחלט עשויים להיות יישומים טובים יותר. בהתאמה, מספר החברים בועדה, היחס למוסדות מדינה אחרים, מעמדו של הייעוץ המשפטי - כל אלו סוגיות חשובות, אך הן משניות לעקרון שמתבטא בועדה. הצדקת מאפיינים מסוימים בועדה תשרת, אם כן, תכלית כפולה. א’ הצדקה של העקרון ביחס למציאות הישראלית. ב’ הצדקה של הריאליות של פתרון מסוים ביחס למציאות הזו.

בבסיס הלאומיות השוויצרית המודרניות עומד סיפור לאומי מפעים, שכשמבינים את תוכנו לעומק, קשה שלא להצטמרר. על־פניו סיפורו של ויליאם טל - דמות פאן־אירופית במקורה - הוא פשוט למדי. טל היה צייד בזמן שגסלר, נציב מהאימפריה ההבסבורגית העתיקה, העמיד במרכז הכפר מוט עם כובע האימפריה. הוראתו של גסלר היתה חד־משמעית כפי שהיתה טירנית: כל מי שיעבור ליד הכובע צריך להשתחוות לו. טל לא השתחווה והוביל מרד באימפריה. מיתוס לאומי קלאסי, היכן הזעזוע?

כדי להבין לעומק את המיתוס, נראה לי שכדאי שנעזר בגרסא של שילר, בתרגומו של ביאליק, שמרחיבה מעט על רגע בעלילה שהשמטתי. כאשר טל לא משתחווה למוט, גסלר, ששמע על כשרונו של טל עם חץ־וקשת, מורה לטל את ההוראה הבאה: “אִם־כֵּן, טֶל, שְׁמָעֵנִי. הִנֵּה חֵץ מוֹפֵת לְךָ לְהַפִּיל מִמֶּרְחַק מֵאָה צַעַד תַּפּוּחַ מֵעַל הָעֵץ. הֲלֹא תַעֲשֶׂה אֵפוֹא עַתָּה אֶת־הַמּוֹפֵת הַזֶּה לְעֵינָי. קוּם קַח אֶת־הַקֶּשֶׁת -תַּחַת יָדְךָ הִיא ‑ וְיָרִיתָ חֵץ לְהַפִּיל תַּפּוּחַ מֵעַל קָדְקֹד הַנָּעַר. אוּלָם רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ: הֵיטִיבָה יְרֵה, והִפַּלְתָּ באַחַת אֶת־הַתַּפּוּחַ, פֶּן תַּחֲטִיא וְלֹא יִפֹּל ‑ וְנָפַל רֹאשׁךָ מֵעָלֶיךָ.” טל כמובן הצליח לירות בתפוח מבלי לירות בנער, בנו. אלא שהסיפור אינו נגמר פה. גסלר שם לב שלטל היה עוד חץ באשפה שלו, והוא שאל אותו מדוע הוא שם. לכך טל השיב -

"הָבָה, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי! יַעַן נַפְשִׁי עָרַבְתָּ אֵלָי, הָבָה אַגִּידָה אֶת־כָּל־אֲשֶׁר הָיָה בִּלְבָבִי, דָּבָר לֹא אַעְלִימָה. מוציא את החץ מחיקו ועיניו הנטויות אל הנציב מזרות אימה. אֶת־הַחֵץ הַזֶּה יָעֹד יָעַדְתִּי לְלִבְּךָ אָתָּה, לוּא קָרָה אָסוֹן וַיִּפְגַּע הָרִאשׁוֹן בַּיֶּלֶד. וְזֶה אֲשֶׁר־לְךָ ‑ אִלּוּ יְרִיתִיו, הָאֱמוּנָה, אִם־הֶחֱטֵאתִי!"

כאן מצוי הסוד הגלוי למדי של החירות. לא לחינם המיתוס הזה משמש כמיתוס המיסד של שוויץ, ונפוץ לכל עבר באירופה. החירות, מחיר לה. הדבר היקר ביותר עבור טל זה ילדו. טל עוד ייפתר מגסלר שהציב בפניו את הבחירה הנוראית של לירות מעל ראשו של בנו או שגסלר יוציא את שניהם להורג. אך בינתיים, לפני השחרור הסופי, החירות נדרשת לעבור מבחן של איזון עדין. היא נדרשת לעבור את המבחן שמוצב בפניה בפני כוחות חיצוניים שמבקשים לחסלה - וכוחות שכאלו תמיד יהיו - מבלי לאבד את בנה, הדבר היקר לה ביותר.

הדברים הללו מחזירים אותנו ליסוד הבעיה שמוצבת בפנינו אנו. כאמור בחלק הראשון, מצד אחד, ישנה בישראל סכנה, שמשתקפת בציבור החרדי במיוחד, של איום על חברת הרוב הלאומית שמצמיחה את הכלכלה ומגינה על המדינה. מצד שני, האתגרים שהחברה הזו מציבה בפני המדינה אינם צדדיים ונראה שיהיה בלתי־אפשרי לפתור אותם באמצעות מה שכינינו פה תחת השם ”פוליטיקה נורמלית”. הפתרון המתבקש, בניית מנגנון יעיל שיהפוך אזרחים מחברים בקבוצות מיעוט שאינן מפסיקות לתבוע זכויות לאזרחים שמחויבים לטוב הכללי וקידומו, מנגנון התבגרות לחלקים משמעותיים באותן חברות מיעוטים, נעדר מן האופק. עם כמה שרובנו לפחות היו שמחים להשאיר את המיעוטים בישראל לאידיליות הפיקטיביות שלהם, אלו דווקא הלחצים הממשיים מבחוץ, מהשביעי באוקטובר ואילך, שמציבים את ישראל בפני בחירות שדורשות עדינות שלא תתפשר על החירות או הקיום שלנו.

לאיזה סוג של מוסדות שייכת הועדה הזו שהצענו כפתרון לבעיית הפוליטיקה הנורמלית? האנלוגיה לסוג הזה של הפתרון היא מוסד כמו בנק ישראל שנהנה מעצמאות סטטוטורית כדי לפתור בדיוק בעיה רווחת בפוליטיקה הנורמלית. בפוליטיקה הנורמלית לפוליטיקאים יש אינטרס מתמיד להוריד את הריבית במשק כדי לייצר צמיחה לטווח קצר מבלי לקחת בחשבון את ההשפעות ארוכות הטווח של האינפלציה. בנק ישראל ומוסדות מסוגו ברחבי העולם מהווים פתרון של מוסד שלטוני עצמאי מהפוליטיקה הנורמלית שנועד לטפל בסוגיה שיש לה השלכות ישירות לטוב המשותף שהמערכת הפרלמנטרית או הממשלתית לעתים קרובות מדי הכזיבו בנושא זה. באופן דומה, ראינו שקיימת בעיה אנלוגית עם הפוליטיקה הנורמלית ביחס לסוגיית הגיוס. לכן הפתרון האנלוגי הוא ועדה עצמאית שתוכל לנטר את מערך התמריצים לתהליך האזרוח בזמן אמת ולהגיב להם. כפי שנראה, בניגוד לבנק ישראל שדורש מיומנות מקצועית לקביעה סבירה בנושא גובה הריבית, ועדה זו תדרוש תבונה דמוקרטית יותר שתדאג לאזן בין הרמה הכלכלית, הבטחונית והאזרחית. בהתאמה, ההרכב שלה יהיה של אזרחים, לא של מומחים. סמכותה תהיה חוקתית, כיאה לועדה שמורכבת ישירות מתוך הגוף הריבוני ואחריותה נוגעת לתהליך האזרוח.  

נשאלת השאלה מה בדיוק טיבו של המנגנון הזה? כיצד עלינו לנסח את הבעיה היסודית של הפוליטיקה הנורמלית אותו הוא פותר? הסוציולוג הישראלי משה ברנט בספרו “עם ככל העמים” סקר בספרו אפשרות של בניית אזרחות רפובליקנית במדינת ישראל. לטענתו של ברנט, אזרח ערבי שנולד בארץ לא זוכה באמת לאותן “הזדמנויות” להן “אזרח” יהודי זוכה. “ישראל לא יודעת להגיד לאזרח הערבי,” טוען ברנט, “מה עליו לעשות כדי להיות אזרח מלא.” טיעונו של ברנט נוגע ללב ויש לעיין בו כשלעצמו, אך הוא שבוי עד כאב בתפיסה אותה הוא מייחס ליריביו האינטלקטואליים, תפיסה לפיה המדינה אינה אלא ספק שירותים. במקרה הזה, ספק הזדמנויות. השאלה הערבית־ישראלית אמנם חשובה, אך נקודת המוצא של שאלת בניית האזרחות הרפובליקנית בישראל צריכה להיות אחרת לחלוטין.

האם למדינת ישראל יש מסלול מסודר עבור כל אחד שמבקש להיות אזרח שלה, מסלול שהוא חייב לעשות כדי לתרום למדינה, מסלול שהמחיר של הסטייה ממנו ברורה? האם, שוב, למדינה יש מנגנון אזרוח אמיתי? לאור השאלה הזו, ברור שיותר משמטריד שבמדינת ישראל אין מנגנון אזרוח “מסודר” לכאורה שמקנה תעודות זהות כחולות, מטריד יותר שאין בה מנגנון סנקציות אפקטיבי על המשתמטים מחובת הגיוס שלהם. אחת הבעיות היא מבנית־וקיומית, השנייה, חשובה אך משנית. היכולת שלנו להגן על עצמנו היא בבסיס הקיום שלנו, ובמילא אף בבסיס האזרחות שלנו כשכזו. בהתאמה, לפני שחושבים על השוואה של ההזדמנויות שהמדינה עשויה להעניק לציבור הערבי, עלינו לחשוב על הישרדותה של מדינת ישראל בעשורים הקרובים. הישרדות שלטוב ולרע תהיה תלויה ביכולת של המדינה לבנות מנגנון גיוס אפקטיבי לצה”ל, מנגנון שלא יהיה תלוי ב”רצון הטוב” של קבוצה שהולכת ונהפכת להיות מיעוט באוכלוסייה. המנגנון הזה צריך לקחת בחשבון שגם לגבי החברה הערבית, כפי שמדגיש ברנט, הגיע הזמן לבחון אפשרויות שירות.

הבחירות הללו כרוכות באיזון עדין לא רק בגלל הדינמיקה של הפוליטיקה הנורמלית שסקרנו, אלא גם בגלל מה שבחנו בחלק הראשון כ”פרדוקס ההרעבה”. רפורמת עומק אפקטיבית מדי עשויה להחטיא את המטרה. החטאה של המטרה זה משהו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לפגוע באזרחים אותם היא מבקשת לרתום לשימורה. למרות זאת, המדינה גם אינה יכולה להרשות לעצמה שלא להפעיל את מלוא מרותה כדי לפתח אתוס גיוס שנמצא בנסיגה. פתרון כזה, כך הצענו, עשוי לשבור את הפרדוקסים להם כפופה הפוליטיקה הנורמלית בנושא גיוס החרדים. ועדה בעלת סמכות חוקתית תעקוף את הפוליטיקה הנורמלית. המבנה של הועדה יכתיב ניטור, ייעוץ ודיון באופן שותף שיצמצם למינימום את הצורך ברפורמה רדיקלית מצד אחד, ויספק מענה עומק לבעיה המבנית מצד שני. באופן זה גם פרדוקס ההרעבה זוכה למענה.

השאלות הנוספות שמתעוררות לגבי הועדה שבאופן טבעי מבטאת את העקרון הזה הן: מדוע, בעצם, ועדה ולא מנגנון עם רוב מיוחס במחוקק או גוף מקצועי לחלוטין? למה שרק משרתים יהיה חברים בועדה מהסוג הזה? למה המס שהועדה הזו תקבע יהיה רגרסיבי באופיו?

אשר לעדיפות הועדה הזו על מוסד כמו הכנסת, נראה שהתשובה מתבקשת מאליה. שלא כגופים הנבחרים כיום, ועדה שכזו תורכב באופן אקראי מאזרחים ששירתו בצה”ל. שלא ככנסת, הדינמיקה של הסחת־הדעת של הבוחרים הכרוכה בבחירת נציגים לא תהיה פונקציה בפעילות של חברי הועדה. חברי הועדה ייבחרו באופן אקראי ולא יוכלו “לרוץ” לקמפיין לפני, במהלך או אחרי הפעילות בועדה. האקראיות משמשת פה כמנגנון המגן על הועדה מפני המניפולציות שראינו שהן אופייניות לפוליטיקה של הכנסת, כלומר, לדינמיקה של הפוליטיקה הנורמלית שיצרה את הבעיה לכתחילה.

מדוע דווקא ועדה ולא רוב מיוחס במחוקק או גוף מקצועי לחלוטין? המחוקק ככלל הוא חלק מהדינמיקה של הפוליטיקה הנורמלית שייצרה את הבעיה בה אנו מצויים. ראינו שזו לא תכונה מקרית שלו, אלא בכל הסבירות תכונה מהותית שלו שהוא אינו מסוגל להגן על פתרונות ארוכי־טווח לאורך זמן. על־פניו זו חולשה מובנת של פרלמנטים מודרנים. השאלה הקשה יותר היא מדוע לא גוף מקצועי, וכאן יש לחלק את התשובה לשתיים.

ראשית, הועדה הזו כשלעצמה היא כלי להרחיב את האזרחות העבה של המשרתים. כפי שראינו בדיון בכהן, ישנה חשיבות ליצירת מוסדות כמו הצבא או כמו חבר המושבעים שמאפשרים לעבות את הקשר האזרחי המלא של האזרח למדינה, ולא רק הקשר של זכות כמו הצבעה או הקשר של חובה כמו מיסוי. זה חשוב שגם אם הרוב המוחלט של המשרתים לעולם לא יגיע לשרת בועדה הזו, האופק של ההשתתפות בה ייצר מודעות אזרחית מלאה יותר. שנית, סמכות מקצועית גרידא עשויה לנטות לשיקולים טכנוקרטיים חסרי־אחריות. כבר היום אחד הטיעונים החזקים ביותר נגד מוסדות מקצועיים זה שאינם נושאים באחריות של ההחלטות שמתקבלות בהן באופן דומה לפוליטיקאים. בגוף זה שאינו רק מקבל החלטות מקצועיות אלא מקבל החלטות לגבי מסלול האזרוח המרכזי של המדינה חובה שסוג התבונה שתנחה את המשתתפים בו לא תהיה מקצועית, אלא אזרחית, כזו שעשויה לשאת באחריות הכבדה שתפקיד הועדה מחייב. העקרון פה אינו “רק מי שמשרת יכול לקבוע את הסנקציה למי שאינו משרת” אלא “רק מי שמשרת הוא אזרח הנושא באחריות ולכן יכול לקבוע את אופי הליך האזרוח.” המבנה של הועדה דומה לבנק ישראל, אבל הסמכות שלה היא אזרחית־חוקתית. האחריות פה אינה מיניסטריאלית או סטטוטורית, אלא מופקדוּת.

נשאלת השאלה מדוע שרק משרתים בצה”ל ייבחרו כחברי הועדה. מדוע שחברי הועדה לא ייבחרו, למשל, גם מתוך כלל המשרתים בשירות האזרחי? בפרט משום שלצורך הדיון הרחבנו והבננו מחדש את השירות האזרחי שיהיה אוניברסלי לחלוטין. התשובה גם כאן פשוטה. אמנם נכון שצה”ל ייבחר באופן חצי אקראי לפי צרכיו, ואלו שילכו לצה”ל יהיו פטורים מהשירות האזרחי. אולם תכלית האוניברסליזציה הזו של השירות האזרחי היא חינוך אזרחי לפני שהיא פעולה למען הוגנות. ישנה חשיבות חינוכית לכך שהשירות מהסוג הגבוה ביותר למדינה הוא ההגנה עליה. זה עקרון שצריך להתקבל אפילו בקרב אלו שעושים שירות אזרחי ופשוט לא הוצעה להם ההזדמנות בידי צה”ל לשרת בצבא. מכל מקום, התוקף של הועדה הוא רק כלפי אלו שסירבו לשירות האזרחי או סירבו לצה”ל כשזה פנה אליהם להתגייס, ובמובן הזה מעמדם של המשרתים בצה”ל לא עולה על מעמדם של המשרתים בשירות האזרחי. האחרונים לא כפופים לראשונים בשום צורה.

האחריות הכלכלית שמוטלת על הועדה הזו מעלה את השאלה לגבי המתכונת שבה אחריות זו תתבטא. הועדה הזו תוכל להתכנס פעם בשנה ולדון בגובה המס המוצע. מה שלא יעשו בכנסת ובממשלה כדי להעניק “חטיפים” לציבורים הלא משרתים, כמה נקודות מיסוי או ביטוח שלא יחטטו בהן, כמה הטבות צדדיות בסעיפים חשוכים שנחתמו על שמפניה וטופינים מסוגים שונים שיועברו מאחורי הקלעים - הועדה הזו תדע לנטר ולהגיב בזמן חי לפגיעה בציבור הכללי ולהרתיע את חברי הכנסת והממשלה מללכת לכיוונים הללו לכתחילה. היות שהמס - הסנקציה - שייקבע בועדה הוא מס רגרסיבי, יובטח מראש שמי שייבחר לא לשרת את המדינה יצטרך לסבול סנקציות באופן עקבי. עם זאת, אם הוא ייבחר לתרום את זמנו בצורה שתיטיב במיוחד עם הכלכלה של המדינה, הסנקציה עצמה תפחת עם הגדילה בהכנסה שלו. כך הועדה תייצר מחדש את מערך התמריצים של המשתמט לכיוון שבמילא הוא היה צריך להיות מעוצב אליו לכתחילה: קידום טובתה של המדינה.

המטרה של המס הזה היא להביא את האזרח לביטוי כמה שיותר מלא של המשרה האזרחית שלו. ברגיל, החכמה המקובלת אומרת שעל המדינה לדרוש כמה שפחות מהאזרח החלש ולהפיק כמה שיותר מהאזרח החזק. אלא שכאן המטרה היא להשוות את המילוי של החובה האזרחית. אם האזרח לא שירת, אז לפחות שיתרום לכלכלה כמה שיותר. ההתחמקות מחובת השירות בצבא מציבה בפני האזרח חובה אחרת: לתרום לכלכלה כמה שיותר. המס מתפקד פה כסנקציה שנועדה להביא את האזרח למצב הזה ולכן מדובר במס רגרסיבי שמעצב את מערך התמריצים של האזרח הזה אחרת ממה שמקובל. הרעיון הוא למנוע את המצב בו אזרח שזונח את חובת ההגנה, שומט גם את חובת התרומה הכלכלית.

לבסוף, נבחן כיצד הרפורמה המוצעת מתייחסת למערך תמריצים ולמושג האזרחות לא רק ככלי לניתוח הבעיה שניצבת בפני החברה הישראלית, אלא כניסיון לייצר כלי דמוקרטי שיטפל בבעיה באמצעות תשומת לב ממוסדת, מחזורית ובעלת שיניים.

בהרצאות של פוקו מסוף שנות ה־70 פוקו מעיין בכיצד טכניקות ממשלתיות (governmentality) מודרניות מסייעות להשיג מטרות שבאופן קלאסי הושגו על־ידי טכניקות שליטה מסורתיות יותר של משפט או חינוך. המדינה המודרנית, לשיטתו, לא מסוגלת כבר לפעול רק במונחים של משפט וחינוך, ועינינו הרואות שכך הוא אף עם הבעיה המבנית שהתגלעה מול החברה החרדית. החינוך הוא ככל הנראה הנקודה שלמדינה יהיה הכי קשה לתפוס בה אחיזה בציבור החרדי, ומערך הסנקציות המשפטיות הקיים, במיוחד בכפיפות לפוליטיקה הנורמלית שדיברנו עליה, לא מצליח להשיג אף תוצאה משמעותית של גיוס. אך מה עם טכניקות של משילות? מה שפוקו מכנה טכניקה של משילות ומה שאנחנו התייחסנו אליו עד כה כשינוי מערך התמריצי של ציבורים סוציולוגים מובחנים הוא היינו הך.

ההצעה של הועדה החוץ־פרלמנטרית שכינינו פה תחת השם “האופציה השוויצרית” היא בעצם בדיוק כמו המס השוויצרי המקורי, רק בוריאציה של טכניקת משילות במקום משהו ששייך לסדר המשפטי גרידא. המס השוויצרי עצמו, לעומת זאת, כפי שטען כהן, אפשר לנו לראות את ההצדקה שעומדת ביסודו ככזו שמאפשרת למדינה לדרוש מזה שלא משרת בגופו את ממונו, כחלק מחלוקה צודקת של הטובין של המדינה. חלוקה צודקת ביחס ליצירה של אזרחים שמופקדים על הטוב הציבורי. אלא שהסנקציות הללו, שאולי הן חינוכיות או נורמטיביות במקור, משמשות אותנו כדי להצדיק הכפפה של מי שיבחר בכל זאת לא להתגייס לצה”ל.

הועדה הזו שמה לה למטרה לשנות את מערך התמריצים שאוכלסיית ישראל כפופה אליה מבלי להתערב באופן ישיר מדי. שינוי מערך התמריצים נועד בדיוק בכדי להשיג את התוצאה של אזרחים מלאים. בכך בעצם הפרוגרמה המוצעת פה של האופציה השוויצרית מציעה אתגר מסוים לכיוון שאליו היה נראה שהתזה של פוקו מנסה להתכנס. האם ניתן להשתמש בטכניקות משילות כדי לעצב אזרחים, לא רק אוכלסיות? זו לא רק שאלה פרשנית קרתנית, אלא שאלה פוליטית מהדרגה הראשונה. היכולת של בנק ישראל, למשל, לשלוט ברמת הריבית במשק נועדה בעיקר כדי לשמור על הכלכלה הלאומית מפני אינפלציה. אולם רמות אינפלציה ואינטרסים אינם אזרחים. אזרח הוא “מוצר” מורכב לאין־ערוך, וזו שאלה האם אפשר לייצר אותו באמצעות כלים מוסדיים שנועדו לנטר ולעצב מערך תמריצים.

עם זאת, נשאלת השאלה האם אנחנו יכולים פשוט להמשיך במצב הנוכחי? אפשר, אולי, להחליט מה לעשות בנידון כשנגיע למצב בו הרוב המוחלט של האזרחים בישראל פשוט לא ישרת בצה”ל. במצב כזה, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, האוכלסייה המשרתת במילא לא תסכים, כפי שראינו, בצדק, לשנמך את מעמדה לכפיפות לרוב שאינו משרת. עלות פספוס הזדמנות ההטמעה של האופציה השוויצרית זה משהו שהחברה הישראלית לא תוכל לפרוע מתי שהיא תחליט שזה הזמן הנכון. סביר יותר להניח שכמו בועה, ההלוואה הזו מהעתיד תתפוצץ בפנינו באופן אלים בשנית. על החברה הישראלית לירות את החץ הראשון, לפני שיכריחו אותה לירות את החץ השני.

[1] הושע פרידמן בן־שלום, "מערך המילואים: 'היהלום שבכתר צבא העם' התאמה ורלוונטיות במציאות משתנה", בתוך: מערך המילואים לאן?, המכון למחקרי ביטחון לאומי: תל אביב 2018, 43-35.

[2] ד"ר גלעד מלאך, ד"ר לי כהנר, שנתון החברה החרדית בישראל 2025, "פרק ב' - חינוך", המכון הישראל לדמוקרטיה: תל אביב 2025.

[3] ד"ר מיכאל שראל, "שני סוגי אי־שוויון - הפרדוקס הישראלי", פורום קהלת: ירושלים 2025.

[4] לשאלה האם כניסה מוקדמת יותר לשוק העבודה, בדגש על כניסה מוקדמת יותר לעומת שירות צבאי, תורמת יותר לפריון של החרדי הממוצע יותר אפשר להציע תשובה טנטטיבית. כאן התשובה הפשוטה היא שמכל המחקרים המחקרים הזמינים בנושא (ראו להלן: קרלינסקי, פרידמן, מלחי) הכניסה לשירות הצבאי (מודיעין, תומך לחימה, או קרבי) מהווה ניסיון תעסוקתי מוצלח יותר מאשר סתם כניסה מוקדמת של חרדי לשוק העבודה. יש לתופעה הזו שני הסברים מרכזיים. באופן כללי, כל שנת ניסיון תורמת לחרדי הממוצע הרבה יותר לשכר מאשר החילוני הממוצע, משום שבדר"כ ההשכלה החרדית היא כזו שכשלעצמה היא לא נחשבת הרבה בשוק העבודה. במסגרת הזו, שירות צבאי מהווה בדר"כ ניסיון איכותי יותר שהבחור החרדי צובר לעומת בשוק החופשי. ההשערה היא שזה נובע הן מ־soft skills שנרכשים בשירות הצבאי והן, וזו ייתכן אף שמשום שהצבא מאפשר לחרדי לעבוד בסביבות בהן השכר הוא גבוה יותר בסופו של דבר בשאר החברה הישראלית ולאו דווקא במקצועות או במקומות המקובלים במגזר (חינוך בעיקר) בהם גברים חרדים נוטים לעבוד. במילא, ישנו קונצנזוס רחב שכניסה מוקדמת יותר לשוק העבודה לא תפתור את הבעיות הכלכליות שהחברה החרדית מציבה בפני החברה הישראלית, בוודאי בהשוואה לפתרונות שיתייחסו להשכלה השימושית הדלה שהגבר החרדי המצוי מקבל ושמונעת ממנו שכר גבוה יותר בעבודה. ראו: אריאל קרלינסקי, "השכלה, תעסוקה והשתכרות של גברים חרדים במבט ארוך-טווח: האם הפערים מצטמצמים?", נייר מדיניות מס' 70, פורום קהלת לכלכלה, מרץ 2021; ד"ר אסף מלחי, "אתגרי 'צבא העם': גיוס החרדים לצה"ל בראי הזמן", פרלמנט גיליון 81, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 16 באפריל 2018; שוקי פרידמן, "ישראל והקהילה החרדית: חומות מתגבהות ועתיד מאתגר", המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרץ 2021.

[5] אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב, מיכאל שראל, "על המיסים ועל הנפלאות: התפלגות הכנסות והוצאות המדינה בקרב משקי הבית בישראל", פורום קהלת 2024.

[6] לצורך האילוסטרציה, ישנם מוסדות רווחה שמשמשים 'מנוע מרכזי' להעברת כספים לחברה החרדית שכן הם מנצלים אותה מטבע הדברים יותר משאר הציבורים, דוגמת קופות החולים, אפילו בלי "תפירה מיוחדת" של תקציבים. זה בלתי־סביר לחשוב שהציבור הישראלי בכללו, כולל החלקים שנוטים לתעדף פתרונות של שוק חופשי ברובם, יציעו לגעת במערכת מהסוג הזה שבתפיסה הציבורית הישראלית סה"כ עובדת נהדר.

[9] ראו את משאל העם האחרון שנעשה בשוויץ שהיה לו רוב מוחץ להשארת שירות החובה:

[11] ראו למשל: הרב שי פירון וענבר גיטי הרוש, "שווה לכולם: ממשבר השירות למתווה התחדשות", לוד: פנימה 2021; יוג'ין קנדל, רון צור, "תכנית 'אלומות': שיטת ממשל חדשה להבטחת קיומה ושגשוגה של ישראל", ISFI, ירושלים: מכון ירושלים לחקר מדיניות 2023, 35.

[12] אבי בראלי, ניר קידר, ממלכתיות ישראלית, המכון הישראלי לדמוקרטיה: ירושלים 2011; גדעון חזן, "יסודות רפובליקניים בהגותם של הוגים ומנהיגים ציוניים בולטים" (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, 2017).

[17] לפחות ככל שלא הצלחתי למצוא כזו באנגלית ובגרמנית:

[21] לדין וחשבון שונה ומעמיק יותר בנושא הייצוגיות, ראו: שגיב, בהכנה.