בעידן הזה הפוליטיקאי איננו נדרש עוד להשתמש בשקר בכדי לשרת את האמת המורכבת - אלא להסתייע באשליה בכדי לכונן את המציאות.
אין ספק שמושג האמת הוא אחד מן המושגים המורכבים והחשובים של הפוליטיקה בכלל; מצד אחד - אין בלתו, לא ניתן לנהל בלעדיו את החיים המשותפים, שכן אז המדינאי יפעל במערכת שלא מבדילה בין בדיה למציאות ושאיננה מסוגלת להגשים את השאיפה הגלומה בה - למשול, ולמשול בתבונה. היכולת להנהיג את בני האדם תובעת כמובן מידה גדושה של יכולת להבין את מורכבות המציאות. אבל מנגד הממשל תובע גם את היכולת להתנהל בתוך המציאות עצמה - מציאות פתלתלה של כוחות, אינטרסים, רעיונות, אורחות חיים ויצרים מנוגדים וקונפליקטואליים. שני המימדים הללו, שנמצאים במתח מתמיד, מורגשים ביתר שאת בצורך של הפוליטיקאי במדינה הדמוקרטית לעמוד מול האזרחים: עליו לתווך להם את המציאות הפוליטית - ובכללה הצלחות וכישלונות - אך בה בעת להתנהל מולם: לשווק את עצמו ואת מעשיו, להסתיר חסרונות ולהעצים יתרונות, לפנות למגזר אחד על פני מגזר אחר - ולעתים אפילו על חשבונו ובמחיר של סכסוך. כך למשל נאלץ ווינסטון צ'רצ'יל לשקר לעם האנגלי על מצבה של צרפת בראשית מלחמת העולם השנייה, וזאת בכדי להפיח בהם מוראל. למותר לציין שבישראל של ימינו כל המתחים הללו מורגשים בצורה חריפה ביותר - לעיתים נדמה שעבור פוליטיקאים כמו איתמר בן גביר לא נותר שום תוכן מלבד המניפולציה הטהורה, שנעזרת באמיתות קונקרטיות בכדי להציג מצג שלם שרובו ככולו שקרי. בעידן המדיה נולד טיפוס חדש של מנהיג: כזה שאינו מסתפק בעיוות המציאות אלא מפרק במכוון את עצם היכולת להבחין בינה לבין מופע בידורי.
אלא שהאופן שבו המרחב הפוליטי מתנהל בין שני הקטבים הללו בדרך כלל השתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים ובייחוד בעולם המדיה, עולם שבו זריעת כאוס מכוונת מצד אנשי השררה עצמה נעשתה רווחת, על אחת כמה וכמה בעידן טראמפ. גם לזה, כמובן, יש יתרונות אסטרטגיים: זריעת כאוס הייתה, ככל הנראה, חלק מחושב בהתנהלות של טראמפ במלחמת ארצות הברית וישראל באיראן. בעולם הזה הפוליטיקה עצמה - מוקד ההנהגה של המדינה ושל החיים המשותפים של אזרחיה - נהפכה לאתר המטשטש את הגבול בין האמת לבדיון. אין כאן רק שקר פוליטי רגיל - אלא השמטה מלכתחילה של כל מצע עובדתי. האמת מתמזגת כל כולה עם הנטייה המחנאית, כלומר היא נוגדת באופן מהותי את עיקרון הפשרה שמטבעו מזהה גרעין של אמת בתפיסות שונות ולעיתים מנוגדות, ומנסה לשמר את אותו גרעין. עיקרון הפשרה הוא אולי האסטרטגיה הפוליטית במיטבה - להפעיל בכל פעם פרקטיקה בהתאם לסיטואציה המשתנה. אבל האסטרטגיה הזאת תובעת מן הפוליטיקאי בה בעת להיות בתוך עמדה מסוימת ומחוצה לה: לתמוך באופן אקטיבי בתפיסת עולמו אך לשתף פעולה עם האחרת. הצורה הקלאסית של הפוליטיקה במערב התמוססה בפרקטיקה התקשורתית המקדשת את האפקט, את הטראפיק, את ה-SHOW. הפוליטיקאי האידיאלי, גם כאשר אמצעיו הם שקריים, מכוון את עצמו למטרות אמיתיות ונעלות: שימור המרקם החברתי, קידום הטוב המשותף, הישרדות במלחמת קיום.
ההיגיון הזה השתנה באופן יסודי בעולם שבו התקשורת האנושית שהוטמעה במדיה מונעת על בסיס גירויים בלתי פוסקים. זוהי תקשורת שבה תנאי האפשרות של המידע הם מטבעם מנוגדים להופעתה של אמת מורכבת, והיא מיוסדת, כאמור, על תכנים מעוררי אפקט - שברמה הפוליטית הם כמעט תמיד תכנים פשטניים, בינאריים ומקטבים. המהירות זוכה לקדימות על פני שיקול הדעת, והמערכת האלגוריתמית מתגמלת זעם על פני דיוק. סף היכולת שלנו להיחשף למורכבות נפגע משמעותית, ועימו המבנה הדיאלוגי של הדמוקרטיה. במישור הפוליטי הכרעות גורליות נשזרות במופע בידור, בחדשות ובתעמולה. הפוליטיקה הפכה לספקטקל נלהב, מעורר יצרים ומגרה חושים. בעולם המדיה השליט נדרש לא רק להיות לא טוב: אלא להיות מופע. הוא לא עוד מדינאי ערמומי קלאסי - אלא מכשף, אדם הרותם לטובתו כוחות שאינם ניתנים לשליטה בעולם תרבותי וחברתי כאוטי. כוח המדיה בו הוא מבקש להשתמש עשוי לשרוף מן היסוד את המושא שעימו הוא רוצה להיטיב: החברה.
שאלה דחופה ביותר היא: מה יעלה בגורלו של פוליטיקאי טוב לב הרוצה באמת ובתמים לשפר את חייהם של אזרחיו ולקדם את טובת המדינה, המדינה בכלל ולא מגזר ספציפי. בתור התחלה המערכת הפוליטית בעידן המדיה מאיימת לקרוע אותו לגזרים. אלמלא ידע גם הוא לנווט את כוחות המדיה המכושפים לטובתו, אלמלא ידע עקרונית להשתמש בהם באותו אופן מניפולטיבי, ציני ואכזרי כמעט כשם שעושים אישים כנתניהו וטראמפ - מרחפת מעליו צילה של אי האפשרות לצלוח את ים הסכנה, ושספינתו תיטרף באוקיינוס הפייק ניוז והמידע המהיר. ברמה האקטואלית, סכנה כזאת נשקפת לאדם כמו בנט, שספינתו מקרטעת תחת הנטל הזה: הוא מציג את עצמו כאיש ימין ליברלי אך נשען על קולות האוכלוסייה המזוהה עם השמאל-מרכז באופן מסורתי; הוא רואה בעצמו מדינאי התקפי אך משתף פעולה עם מי שהיו מוכנים לסיים תוך חודשים בודדים את המלחמה בחמאס; הוא יוצא כנגד הממשלה הנוכחית על כך שארגון החמאס עוד ישנו אך בה בעת לא מכריע בשאלה האם היה משיב את החטופים במחיר אי הניצחון על החמאס או ההפך. ויותר מהכל: הוא מציג את עצמו כאישיות חמימה ועוטפת, כזו שדואגת לכל המגזרים השונים בישראל, כמדינאי שבא לעבוד במקום לבזבז זמן ומשאבים, שמציע גיוס על פני השתמטות, איחוד ופיוס על פני קרע ושסע. אלא שכל המתחים הפוליטיים הללו - מתחים לגיטימיים, שכן מאז ומעולם מדינאים הציגו פנים שונות לקהלים שונים - מתנגשים חזיתית במדיה, כמדיום התובע חשיפה מוחלטת, אלרגי לסתירות, וכמדיום אשר תובע הכרעה חותכת ובינארית. אילו יתמסר בנט להיגיון המדיה, הוא עשוי להפסיד ליריב מוכשר ממנו בהרבה בזירה הזו: בנימין נתניהו. ויתרה מכך: הוא ידרש לעשות כן במחיר ויתור על היושרה הפוליטית שאליה הוא כמה, ובכך לשכפל את הרעה שאותה הוא מבקש לנטרל. אילו ימנע מכך, הוא יהפך לפוליטיקאי ההגון המסרב לקחת חלק אקטיבי בפוליטי ולהלחם ביריביו עם נשקם המשוכלל: הוא יהיה דמות חצי רומנטית-הירואית וחצי אירונית, הנלחמת בחץ וקשת נגד מטוסי F-15.
אבל בעולם בן ימינו, כשנפתלי בנט מתאכזב מסרטון ה-AI של נתניהו עליו ושואל "מה נהיה ממך בן אדם?" הקול שנשמע איננו דווקא קול האדם המתיישר לפי ההיגיון והשפיות - כי אם המולת ההמונים המריעה באורגסטיות לסרטוני בינה מלאכותית. זוהי הטרגדיה - או הפארסה - של הפוליטיקה בת זמנינו: לא ניתן לנהל את החיים באופן שפוי מבלי לחצות את ים הטירוף. המדינאי הנבון נתבע ללמוד את הפרקטיקות של המשוגע, והוא נדרש לשחרר מן האוב ולדעת למשול בכוחות הטרומיים והאפלוליים של המדיה. משימתו היא לבנות מחדש את הסדר באמצעות פרקטיקות זורעות הרס, ולהתנהל בעולם שבו המערכת והמדיה מתגמלות את מי ששוחק את תנאי האפשרות להופעתה של האמת המורכבת. בעידן הזה הפוליטיקאי איננו נדרש עוד להשתמש בשקר בכדי לשרת את האמת המורכבת - אלא להסתייע באשליה בכדי לכונן את המציאות. השאלה נותרת בעינה: האם הפוליטיקה עלתה לסף חדש של מורכבות התובע מן הפוליטיקאי להיות מכשף, או שמא צורת התקשורת האנושית בימינו לטווח הארוך תכלה בהכרח את כל תנאי האפשרות של הפוליטיקה המודרנית.