רעש, שקרים ודמוקרטיות
נראה, שאזרחי הדמוקרטיות המערביות מתמודדים עם משימה קשה במיוחד: לזהות את האמת בין ערימות של שקרים ורעש שמופצים במאות ערוצי תקשורת שנעשים על ידי אזרחים וארגונים חופשיים. היות והיום לא ברור מי דובר אמת ומי דובר שקר, מי מפיץ תעמולה ומי מנסה לקיים דיון באמצעות ראיות לא מגמתיות, נראה שהאזרחים בדמוקרטיות מתמודדים עם משבר אמת עמוק, שורשי ומבני, מאתגר אפילו יותר מזה אשר מתמודדים איתו אזרחי המשטרים הדכאניים. במשטרים הדכאניים, החלוקה בין תקשורת המשטר' לבין 'תקשורת האופוזיציה' (המחתרתית לרוב) ברורה ושקופה יותר, ועל כן האזרחים יכולים להתאגד יותר בקלות כנגד הנרטיב השקרי המרכזי של המשטר, בניגוד לאזרחים בדמוקרטיות, שמתקשים אפילו להתחיל לברר שאלות של אמת ושקר במקום בו אלפי שקרים מבוזרים מתרחשים במקביל ומדי יום על ידי מאות אלפי אזרחים וארגונים, ומוגנים על ידי סובלנות מלאכותית לחופש ביטוי - גם כשבסיסו שקר, מחנאות והדרישה להישמע בשם ייצוג, ותרבות שנשענת על פילוסופיה של ניהיליזם אפיסטמי, כלומר הרעיון שהאמת היא לא דבר משותף לכולם - 'האמת שלנו' - אלא דבר אישי - 'האמת שלי'.
הביטויים הממשיים רבים, ורבים מצביעים על הרשתות החברתיות בתור מחוללי הכאוס האפיסטמי. אולם, גם הרשתות החברתיות מלאות בפרגמנטים של ידע שנוצרים על ידי אנשי תקשורת - בין אם תקשורת מסורתית, או התקשורת החדשה, ביניהם, בולטים במיוחד הפודקאסטרים. הדוגמה הטובה ביותר תהיה הפודקאסט המוביל בעולם: The Joe Rogan Experience. לפודקאסט של ג'ו רוגן יש למעלה מ-15 מיליון עוקבים בספוטיפיי ולמעלה מ-20 מיליון ביוטיוב, אשר נחשפים כבר למעלה מ-16 שנה לשקרים עליהם רוגן ואורחיו לא הביעו חרטה וכלפיהם לא חשו שום מבוכה. בהקשר הישראלי והיהודי, ג'ו רוגן לא רק נתפס באימרות אנטישמיות בסגנון ''יהודים נמשכים לכסף'' או שיתף פעולה עם עלילות הג'נוסייד וההרעבה, אלא גם הפיץ עיוותים עובדתיים נקודתיים (ועל כן קלים הרבה יותר לבירור); למשל ג'ו רוגן טען שסרטון הקפה עם הבריסטה שתפסה את תשומת הלב הוכן באמצעות בינה מלאכותית, כהוכחה לכך שייתכן שבנימין נתניהו בכלל מת. גם אחרי שהמפיק שלו אמר לו, במהלך אותו הפרק, שנתניהו ארגן מסיבת עיתונאים - העובדה הזאת לא מאוד שיכנעה את רוגן, שתהה לגבי הצורך בהוכחות נוספות לעובדת חיותו של ראש ממשלת ישראל. פה הדיון בנושא הסתיים, וכנראה יש היום מאזינים שונים שתוהים האם בנימין נתניהו בכלל חי.
הסגנון של רוגן, אותו מנסים לשעתק כל נחיל הפודקאסטרים, דוגל בשיטת ''רק לשאול שאלות'', ''רק להעלות השערות'' או ''רק לכבד את חופש הביטוי''. מבחינת מפיצי הידע החדשים, אין להם אחריות למשמעות המילים אשר יוצאות מפיהם ומפי האורחים שלהם, מפני שהדבר המשמעותי הוא עצם השיחה עצמה. מפני שמה שחשוב הוא השיחה ועד כמה היא מעניינת, מרעננת או מעוררת, אין משמעות לסטטוס האמת או השקר. השיח מתבצע כשלעצמו והוא נשפט כשלעצמו, בלי התייחסות לעולם מושגים עובדתי חיצוני. למעשה, הפודקאסט בן זמננו מציג לנו טשטוש בין הטקסט הבידיוני לבין דיון אקטואלי - האקטואליה אמנם משמשת כר פורה, אבל למעשה כל דבר בתוך המרחב הזה יכול להיות בידיוני לחלוטין. כמו תכנית הריאליטי, שאמורה להעניק לצופים את התחושה שמדובר בתכנית ללא במאי, ללא תסריטאים, וללא שחקנים - כך הפודקאסט אמור להעניק לצופים את התחושה שהוא משקף אותנטיות, עובדות ואמת. לכן, צרכני התוכן הזה חווים חוויה של 'מציאות' ושופטים את התוכן כאילו הוא 'המציאות', אבל התוכן עצמו חסין לגמרי מפני אחריותיות כלפי אותה המציאות.
המצב טוב רק במעט בערוצי התקשורת המסורתיים, אשר רבים מהם מתכחשים ממש לעובדה שאנשים רבים נוהרים לעולם הפודקאסטים כתוצאה מהתחושה שלא רק שערוצי התקשורת המסורתיים לא מייצגים את האמת, אלא שהם משתמשים במוניטין והון שהם זכו בו לא בצדק, על מנת להעניק יוקרה ואמינות לתוכן שהם מפיצים. ישראלים, כמובן, מבינים היטב למה מדברים; ה-BBC הפיץ כתבות שגויות על ישראל עד כדי כך שהערוץ השיק קורסים להעלאת מודעות לאנטישמיות בקרב עובדיו, הניו-יורק טיימס פרסם כתבת שער ובה ילד אומלל למראה שנטען שהורעב על ידי ישראל - על אף שבהמשך התגלה כי הילד סובל ממחלה, הטלגרף הבריטי הפיץ כתבה שגויה שישראל פגעה בבית ספר לבנות באיראן על אף שהיה מדובר בתעמולה איראנית שביקשה לעורר שוב את ההתרצות האנטישמיות על אכזריות היהודים - ואף אחד מהם לא שילם על כך מחיר, וגם לא ישלם על כך מחיר. גם בישראל, מקורות שנתפסים בשקרים מגמתיים באופן קבוע עדיין ממשיכים לזכות להילה מכובדת של עיתונים לגיטימיים, גם בקרב המתנגדים לקו האנטי-ישראלי השקרני.
בדומה לפודקאסטרים, גם התקשורת המסורתית פיתחה כל מיני שיטות להתחמק מפני אחריותיות ביחס לעיוותים ולשקרים אותה היא מפיצה: ציטוטים של מקורות אנונימיים - שיכולים להיות בעצם כמעט כל אחד; שיטת דיווח על דיווח מבלי לברר את טיב הדיווח - כמו, למשל, במקרה של דיווח על דיווחי חמאס, שהתגלו תדיר בתור שקריים; והשמטה של מרואיינים אשר התראיינו אך לא נכנסו לכתבה - בדרך כלל, המרואיינים שלא הציגו תמונה קטסטרופלית או היפר-דרמטית על המציאות הנסקרת. אל מול שטף השקרים, החרפת אי-האמון והבלבול האפיסטמי, והקלות שבה הציבור המערבי (ובמיוחד האמריקני) מאמץ קונספירציות (מקונספירציות ידועות כמו קונספירציות הצ'יפים בקורונה וקונספירציית ה-QAnon, ועד לקונספירציית רצח העם בעזה), נשאלת השאלה: האם הדמוקרטיות תצלחה לגבור על תקשורת המונים - מסורתית או חדישה - אשר מפיצה תעמולה, חצי אמיתות או שקרים של ממש?
דמוקרטיה ואמת: שחרור או כאוס אפיסטמי?
לא פעם, דמוקרטיה נתפסת בתור הערובה לחירות; ואין להתכחש, שכנגד ההגמוניה הכוחנית, בין אם מדובר במשטר טוטאליטרי ובין אם מדובר בחברה שבה הנורמות דוגלות באחדות המחשבה, הדמוקרטיה מאפשרת לנו מגוון של דעות אשר מאפשרות לאמת לצוף בצורה טבעית, עד התגברותה על השקר. בסופו של דבר, ברור לנו שהדמוקרטיה מאפשרת את דוברי האמת לדבר - אבל מה בדבר דוברי השקר?
ייתכן כי התגברות הדמוקרטיה לא מבטיחה במיוחד את חירות המחשבה והדעה ואת שגשוג האמת; על כן, מעניינת במיוחד מסורת המחשבה אשר אינה מתנגדת לדמוקרטיה - אבל רואה את הצד האפל שלה, ומציגה את האפשרות כי הדמוקרטיה - דווקא בגלל ההיגיון הדמוקרטי עצמו - לא מבטיחה תקשורת מקצועית ומאוזנת וגם לא גישה בריאה אל האמת כשלעצמה. מהראשונים להבחין בכך אלקסיס דה טוקוויל, אשר סיפרו הדמוקרטיה באמריקה (אשר חלקו הראשון פורסם ב-1835 והשני פורסם ב-1840, והוא ככל הנראה הספר הטוב ביותר שנכתב עד היום על המשטר הדמוקרטי בשל העמקתו וחוש-האבחנה שבו. בשונה מכמעט כל ספר ותיק או חדש על המשטר הדמוקרטי - הספר של טוקוויל לא מבקש להגן על הדמוקרטיה או לקדם אותה, וגם לא לבקר אותה תוך העדפת משטר אחר. בשונה מהחוקרים והאינטלקטאלים בני זמננו (וגם, במידה רבה, בני זמנו), אשר כותבים על דמוקרטיה מתוך מחויבות כפיה, לא נראה שטוקוויל כתב מתוך עמדה נורמטיבית ברורה; הוא כתב על הדמוקרטיה כפי שהוא מבין אותה, והגישה שעולה מתוך הספר היא קבלתה של הדמוקרטיה כעובדה קיימת, מחייבת מציאות מבחינה מבנית ותרבותית בזמן שבו הספר נכתב, ומסתכל על צדדיה החיוביים והשליליים - הסבוכים בפני עצמם.
לכן, מסקר לראות את הבחנותיו של טוקוויל לגבי העיתונות במשטר דמוקרטי. בפרק "על חופש העיתונות בארצות-הברית", כותב טוקוויל כי חופש העיתונות אינו טוב כשלעצמו, אלא הכרחי "בזכות הקלקלות שהוא מונע יותר מאשר בזכות הברכה שהוא מצמיח" (טוקוויל 2008, 187). על אף שהעיתונות הכרחית על מנת למנוע שיעבוד של המחשבה, הדעה ויכולת ההתאגדות, היא אינה מרחיבה את הדעת, מוסיפה על נקודות המוצא הראשוניות, או מספקת ראיות אובייקטיביות ורציניות באמצעותן ניתן לקבל החלטות שקולות; היא יצרית, הרסנית, מחנאית, מחרחרת רעות, ומופקרת. למעשה, טוקוויל כותב במפורש, שבשאלת העיתונות, "אין דרך בינתיים בין עבדות להפקרות. כדי לזכות בטובות שאין ערוך להן אשר חופש העיתונות מבטיח יש להשלים עם הדעות ההכרחיות שהוא מחולל. מי שמקווה לקנות את הראשונות ואגב כך להינצל מן האחרונות שוגה באחת מאותן אשליות שבדרך כלל בוטחות בהן אומות חולות שנלאו ממאבקים ותש כוחן מרוב מאמצים... " (190).
במילים אחרות, המצב הדמוקרטי - כלומר, החופש ליצור כל תוכן ולצרוך כל תוכן אינו הערובה לאמת, אלא דווקא לכאוס, סנסציה ובלבול. המצוקה שמעורר בנו עולם התקשורת החופשי והדמוקרטי אינו עיוות של הדמוקרטיה, אלא תכונה מובנית. יתרה מכך, בעולם של גאות תוכן מתמדת בזכות טכנולוגיות התקשורת החדשות, לא פלא שהכאוס מתרחב, הסנסציות מתרבות, והבלבול הופך למצב האפיסטמי הקבוע של האזרח הדמוקרטי - אם הוא לא נשבה אל תוך מחשבה רדיקלית או קונספירטיבית, אשר בדרכן, נוחות ומזמינות הרבה יותר מאותו הבלבול.
אם כך, ההיגיון הדמוקרטי - ולא סיבה או כוח חיצוניים לדמוקרטיה - הוא זה שגורם לתקשורת להעדיף את האופן שבו המילים משפיעות על הקוראים ומעוררות בהן תחושות, במקום להעריך את סטטוס האמת או השקר שלהן. אך יתרה מזאת, ההיגיון הדמוקרטי לא גורם רק לתקשורת לדחוק את האמת, אלא גם משפיע על האופן שבו היחיד מתחיל להתייחס לאמת בתור שאלה המתקיימת במרחב שבין האדם לבין עצמו, בבחינת מה שאנחנו מכירים היטב בתור הכשרת כמעט כל אימרה תחת המטרייה של ''הדעה שלי'', ''התחושה שלי'', ''האמת שלי''.
עליונות הרושם על פני השיטה
בחברה דמוקרטית, העובדה שכל אדם מושל על עצמו מהבחינה הפוליטית, מתבססת על ההנחה שלכל אדם היכולת האישית לשפוט את המציאות ולהגיב לגביה. מדובר בהנחה דומה לשינוי התודעה שהובילה המהפכה הפרוטסטנטית, אשר אפשרה את התפיסה כי היחיד מסוגל להיות (ואף חייב להיות) מקור סמכות בפני עצמו בתהליך פרשנות כתבי הקודש. כפי שהיחיד יכול לפרש את כתבי הקודש, הוא גם יכול לפרש את המציאות הפוליטית ולפעול בתוכה בתור סוכן עצמאי ושווה לאחרים ביכולתו האפיסטמית. מדובר בשוויון מהותי - אותו השוויון שמציג לנו תומס הובס בלוויתן - אשר מאפשר לכל אדם להתבונן פנימה אל תוך עצמו על מנת למצוא את האמת. במילים אחרות, על מנת למצוא את האמת (כמו למצוא את אלוהים), היחיד צריך להסתכל אל תוך 'העצמי' והפנימיות שלו. גם הפעם, טוקוויל הבחין בתכונה הזו של הדמוקרטיה, וכתב כך בפרק "על המתודה הפילוסופית של האמריקאים": "ברוב פעולות הרוח פונה כל אמריקני רק אל המאמץ העצמי של בינתו שלו... הריהם [האזרחים הדמוקרטיים באמריקה] שבים בלי הרף אל שכלם שלהם בחינת המקור הברור והקרוב ביותר של האמת... כל אדם מסתגר בתוך עצמו ומבקש לשפוט משם את העולם." (שם, 443-444)
פנימיות זו אינה פסולה או חיובית בפני עצמה; היא יכולה לכלול את הגישה למצפון האישי אשר מונע מהאדם להיסחף לדעת קהל טיפשית או לחץ חברתי מרושע, ולאפשר את חירותו הפנימית ברגעים של שיעבוד אישי או קולקטיבי או של דעות קדומות והרגלים מגונים. החיברות הדמוקרטי אשר מעודד את האדם להסתכל אל תוך עצמו על מנת לברר את האמת, מאפשר לו, ואפילו דוחף אותו, "לחמוק מן השעבוד לרוח השיטה, לעול ההרגלים, לאמרי משפחה, לדעות מעמדיות, ובמידה ידועה למשפטים קדומים לאומיים; לקבל את המסורת רק כמידע מועיל, את העובדות הקיימות רק כלקח להשתמש בו כדי לנהוג אחרת או לנהוג טוב יותר; לחפש את סיבתם של דברים איש-איש לעצמו, ובתוך עצמו בלבד..."
התבוננות פנימה אינה דווקא בלתי רציונלית; פעמים רבים, זה בדיוק הפוך: לאחר הפיצוץ הגרעיני בצ'רנוביל, הרשויות הסובייטיות באוקראינה הסתירו את המידע מהציבור, והשלטון האוקראיני בראשות ולדימיר שצ'רביצקי חייב את התושבים באזורי סכנה להשתתף במצעדים הפומביים המסורתיים המתרחשים ב-1 במאי, בהם נכללו גם מצעדים רבים של ילדים. אולם, הראיות לשקר היו מפוזרות בכל עבר: למשל, רבים מהמקורבים להנהגה נעדרו מהמצעדים ואף היו עדויות לבריחה של מקורבים מהאזורים הנגועים, ובמקביל התחילו להגיע שמועות על הפיצוץ - וביחד איתן, גם אנשים ששהו בסמיכות לו. על אף הכל, יש אנשים שסירבו להסתכל על הראיות, ולא היו מסוגלים לחשוב שהשלטון בחר בשקר איום כל כך. רק ההישענות על האינטואיציה ועל הבינה העצמית יכלו לחשוף בפני תושבי האזור את האמת, או לכל הפחות להיזהר מהשקר.
אולם, הפנימיות של העצמי אינה כוללת רק את הבינה, ולרוב, הבינה משנית להעדפות, משאלות לב, רגשות והנחות מוצא. גם כאן, לא מדובר בדבר טוב או רע בפני עצמו; ההתבוננות ברגשות חיוביים כמו חיבה, נאמנות או חברות יכולה לאפשר לאדם למרוד כנגד עוול, כמו בספרו של מארק טווין, בו האקלברי פין החליט לעזור לעבד ג'ים על אף שהיה משוכנע לחלוטין כי יילך על כך לגיהנום, כפי שסיפרו לו. אך רגשות האהבה האישיים גברו על המסכה הדתית החיצונית, והאקלברי פין בחר בטוב על פני הרע באמצעות הפנימיות הרגשית.
אולם, הרושם האישי יכול להוביל גם לחוסר יכולת לקבל עובדות, לשקרים בוטים, ולטשטוש מוחלט בין משמעות המילים לאפקטיביות המילים - שהרי האפקטיביות היא זו שמעוררת את הרושם, בעיקר באמצעים המוניים. ''האמת שלי'' הפכה לדרך להכשיר כמעט כל דבר: אם אנשים מרגישים, למשל, שיש יותר פשע, אלימות והפרות חוק, גם אם נתונים ממקורות שונים מורים אחרת, לא הציבור, לא הפוליטיקאים ולא מומחים יכולים לערער על תוקף התחושה הזו, מפני שבלתי אפשרי לערער על ''האמת של אחרים'' - שהרי ערעור שכזה נתפס כאקט של חוסר סובלנות. לכן, אם אנשים מרגישים שאורבן הוא דיקטטור, אז הוא דיקטטור, גם אם אפשר להחליף אותו בבחירות; אם אנשים מרגישים שהתרחשה בגידה ישראלית בשבעה באוקטובר מפני ''שלא ייתכן שהצבא היה עד כדי כך לא מוכן'', אז התרחשה בגידה ישראלית, על אף שאין לכך שום ראייה; אם אנשים מרגישים שנעשה ג'נוסייד בעזה, אז נעשה ג'נוסייד בעזה, ואז על אף שאוכלוסיית עזה גדלה מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. התחושה האישית לא רק אפשרית, היא זו שקובעת, מפני שהיא עליונה על השיטה החיצונית לאדם בשל האופי הדמוקרטי שלה. לעידן זה של פרסונליזציה אפיסטמית אנחנו קוראים לפעמים ''עידן הפוסט-האמת''.
הדמוקרטיזציה של האמת
כיום, האזרחים הדמוקרטים לא יוצרים רק את עולמם שלהם על בסיס הרושם האישי - אלא בסיסי הידע שלנו נוצרים מתוך תהליכי דמוקרטיזציה של האמת: אנחנו נשענים על מידע אזרחי לא שקוף, מויקיפדיה, דרך הרשתות החברתיות ועד הבינה המלאכותית, אשר יוצרת אמת סטטיסטית המבוססת על המידע שהיא אספה ברשת.
במילים אחרות, הפקת תוכן הזכאי לסטטוס 'אמת' הפכה לנגישה עבורנו רעיונית וטכנולוגית, עם מגוון של פלטפורמות שהופכות כל אחד ואחת מאיתנו ליצרן של אמת. על בסיס מה אנשים רבים כל כך מאזינים לג'ו רוגן, ולעוד אלפי מומחים בעיניי עצמם, ונותרים אדישים לשקרים שיוצאים מהם מהפה? על כך שהאמת אינה דבר שיש להוכיח, אלא דבר שיש לחוש - ויש כאלו שגורמים לנו לחוש אותה אל מול כאלו שלא. האמת היא אותנטיות של העצמי, ולא הוויה אובייקטיבית. המילים יכולות להיות רציניות, אבל לא מתוקף המשמעות שלהן. כפי שאמר הפוליטיקאי הקנדי סקוט מו: "קחו את מה שהנשיא טראמפ אומר ברצינות, אבל אל תיקחו אותו כפשוטו." (לינק)
הדמוקרטיזציה של האמת גורמת ללחץ אדיר ליצירה והפקה מהירה של תוכן ולמילים אשר מעוררות את האדם, מוציאות אותו מתרדמת העומס שבה הוא שרוי. על כן, כלי התקשורת, שממילא מתומרצים לקדם כאוס וסנסציה, הופכים לחלק אחד בפאזל של קולות רבים אשר לא נדרשים להוכיח דבר מלבד העובדה שהם מדברים מהלב. ומפני שבדמוקרטיה הלב של כל איש ואישה שווה ללב רעהו, אזי גם המילים שהם מפיקים. ככל שהדמוקרטיה אינטנסיבית יותר, 'הרושם' מקבל את הבכורה, ואם התרשמנו שעזה היא המסמן המושלם של הרוע - אזי כזו היא תהיה. אין שיטה שתוכל להפריך את הדבר הזה, אם מספיק 'עצמיים' התרשמו שאכן כך הוא הדבר.
אם נרצה לסכם, נוכל לומר כי הדמוקרטיה מציגה לנו פרבולה עצובה ביחס לאמת: מעט דמוקרטיה מזיקה לאמת, אולם דמוקרטיזציה אינטנסיבית של הידע והאפיסטמולוגיה מובילה אותנו לכאוס, הפקרות ופורענות מחשבתית. הצרה היא, שקידוש הדמוקרטיה בתור הדבר ש'אסור לפגוע בו' הפך את ההתבוננות בדמוקרטיה כפי שהיא - כלומר, התבוננות בצדדיה החיוביים ויתרונותיה לצד צדדיה השליליים והסכנות שבהן - לחתירה פסולה, אנטי-דמוקרטית, ומגויסת פוליטית עבור כוחות אוטוריטריים. או, במילים אחרות, למינות. איננו יכולים להתמודד עם העובדה שלדמוקרטיה יש צד אפל שיש לאזן באמצעות דברים חיצוניים לו, וככל דבר טוב - גם הדמוקרטיה לא יכולה להיות נחלת הכל.
איזון הדמוקרטיה באמצעות רעיונות, מוסדות ומידות טובות החיצוניים לה, הן הדבר שיוכל להשלים אותה ולכפר על מופעיה האפלים. החזרת השיטה המדעית, אחריותיות על מילים, ושיפוט לרעה של שקרנים הם רק חלק מההצעות לשיקומה של האמת שלא באמצעות הרעיון הדמוקרטי כי חופש הדעה מוביל לתיקוף אפיסטמי של כל בעל דעה. הנורמות שלנו כלפי האמת לא יכולות להיות רק דמוקרטיות; אם נאפשר העמקה מתמדת של דמוקרטיזציה של הידע, נצלול אל תוך תהום של ניהיליזם, זיוף ושקר.