הניסוי הפוליטי הגדול של הממשלה הנוכחית הוא בעיצוב תודעתי-אידיאולוגי חדש של תפיסת האחריות הממשלתית. בניגוד לקובלנות המוכרות כנגד הממשלה הנוכחית על התנהלות מופקרת ואי לקיחת אחריות מפורשת על כישלונות הרי משמעות - אנשי הקואליציה דווקא מפגינים במובלע הכרה בחלקם. על אירועים אלו נמנים העדר מענה מתוחכם ומספק למעמדה של ישראל בפני בעלות ברית מסורתיות ולצד גאות של אנטישמיות, ועד, כמובן, השביעי באוקטובר. אלא שהאסטרטגיה הננקטת היא אסטרטגיה של "והיה העקוב למישור" - מחד, הסרת אבני הנגף מהעיקרון האומר שאנשי הממשלה אחראים במידה רבה ובאופן ישיר לבעיותיה הרבות של ישראל. ומאידך - סיתות ופילוס מניפולטיבי של אידיאולוגיה אשר נועדה לפזר ולבזר את האחריות על אירועים אלו בין גורמים רבים ככל האפשר ולעמעם את האחריות הבלעדית שלהם עצמם לסכנות שהאמירו באופן חריף בזמנם (הפרעות הגוברות באיו"ש, האלימות בחברה הערבית, הכשרה של השתמטות מסיבית בעת מלחמה ממשוכת ביותר). אנשי הקואליציה בנו מנגנונים אידיאולוגיים המסייעים לעכל שטף של מאורעות גרועים שקרו בזמנם, כאשר העמוק ביותר זה שבו הממשלה הנוכחית נתפסת כמרסנת הרוע - ולא כמי שגם השפיע עליו ושאחראית להרבה ממנו. מדובר אם כן במבנה שלם של תודעה שלטונית, ולא באסטרטגיה להישרדות פוליטית בלבד.
העיקרון הזה הוא פשוט אבל רב עוצמה: לא משנה כמה רע עכשיו - אילו לא היינו בשלטון היה רע יותר. תרחישי בלהות על הנהגה כושלת שהייתה חוברת לגורמים פרו-חמאסיים בתוככי מדינת ישראל בעת המלחמה משמשים כמתקפות כנגד אנשי האופוזיציה. האידיאולוגיה הזאת יונקת ושומרת על חיותה מתוך השחרת היריבים הפוליטיים לסוגיהם עד לכדי מימדים מיתולוגיים, ומאידך היא מצדיקה דברים שראש הממשלה עשה בעבר אך שכיום הם כבר משורטטים כקו שחור. דוגמה מרכזית היא דמותו של מנסור עבאס: הפנים התמימות של חבר הכנסת הערבי - היחיד שהודה בפירוש בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ואשר הפגין נכונות רבת שנים לשותפות פרגמטית בין יהודים וערבים - אותן פנים תמימות לכאורה אינן משמשות את עבאס אלא כאסטרטגיית הסוואה של תשוקותיו הזדוניות. אמנם כן, אומרים תומכי נתניהו, ראש הממשלה ביקש לחבור בזמנו אל מנסור עבאס - אלא שאז זה היה מקובל, ולאחר ה-7.10 מדובר ברוע אולטימטיבי. המהלך האחרון, המתחבר לדבריו של ח"כ סמוטריץ' מהשבוע האחרון, הוא עדות לאותו ניסיון לצייר מהלך אפשרי של אנשי האופוזיציה כמפלצתי וכבלתי מתקבל על הדעת - כגרוע מכל, כלומר כגרוע יותר אפילו מטבח של אלפי אנשים על אדמתה של מדינת ישראל.
משמעות הדבר היא הנמכה הכרחית של אירועי ה-7.10: אנשי האופוזיציה מביאים במודע את הישות החמאסית אל מוקדי הכוח האינטימיים ביותר של מדינת ישראל, אבל הטבח עצמו הוא דבר שקרה לנו, הוא מ"הנוראים שידענו" כדבריו של סמוטריץ'. כלומר - לא עולה שום קשר ישיר בין פעולות ואסטרטגיות של הממשלה לבין הטבח: לא הענקת הלגיטימציה לחמאס כארגון טרור המבקש "שקט יחסי", לא ההכלה שלו, לא לפירור המרקם החברתי הישראלי. הטבח נתפס כמשהו שקרה כמעט בטעות, ושעל כל פנים הממשלה איננה האחראית הבלעדית לו. הנקודה האחרונה היא כמובן נכונה: אין ספק שנגע העיוורון פשה במערכות מדיניות רבות ובשדרות רחבות בציבור הישראלי - חמאס פשוט לא נתפס כאיום רציני. ברם, הגישה הזאת מטשטשת מדרג של אחריות, שבראשו עומדים בעלי הריבונות בפועל. אם תמיד יכול להיות יותר גרוע - אז כל מעשה של הממשלה הוא בר הצדקה, והתוצאה היא כאמור הנמכת המשמעות של ה-7.10, משום שהוא איננו נתפס כרע מכל, או כרע מספיק בכדי לקעקע את הלגיטימציה של אנשי הממשלה הנוכחית ולהביא לפיזורה. הממשלה אפוא מתפקדת באידיאולוגיה הזאת כמנגנון המרסן את הרשע - אין פירוש הדבר שהוא לא מצליח לחדור, אלא שהוא היה מתפרץ ומכלה כל חלקה טובה אלמלא הריסון הזה. היא מודעת לכך שדברים נוראים קרו במשמרתה, אולם על כך יש לשפוט אותם לזכות ולא לחסד - שכן אלמלא עמדו הם בראש המדינה המצב היה גרוע עשרות מונים.
אנשי מערכת הביטחון, הרמטכ"ל, היועצת המשפטית לממשלה, שופטי בית המשפט העליון, הממשלה הקודמת - כל אלו נתפסים כמי שחוסים בצילה של אידיאולוגיה מנוונת אשר ממנה הצליחה רק הממשלה הנוכחית להשתחרר. הקושי המסבך את התמונה, הוא שהמצג השקרי הזה נשען על אמיתות: חלק גדול מאוד ממתנגדי הממשלה לסוגיהם אמנם היו מוכנים לוותר על המשך המלחמה בחמאס ולתייגה כמונעת ממניעים פוליטיים טהורים, ואגב כך לוותר על ההישגים מול חיזבאללה ואיראן. אולם - דווקא כאן נכנסת אוזלת ידה של האופוזיציה הנוכחית: המנגנון האידאולוגי הזה עובד דווקא משום שהאופוזיציה לגווניה כשלה בלהציב מנהיגות אלטרנטיבית ובוגרת, כזאת שמציגה נכונות לעשות בחירות קשות, לתמוך בלא מורא בפעולות הממשלה כשהיה צריך, ולהיות עניינית מבלי להתמשמע לאידיאולוגיות הציבור הרחב על חשבון האמת הפוליטית המורכבת (שהייתה כנראה מקרבת אותם לקהלים חדשים), ומבלי להחניף באופן גלוי למחנה פוליטי אחד. התוצאה היא ממשלה שמתדלקת את הלגיטימציה שלה לאו דווקא בזכות הישגיה הממשיים, אלא בזכות הצתה מתמדת של חרדות על קטסטרופה האורבת לשלום היהודים בארצם.