ההגירה הפנימית

חוויה תרבותית מתחת לעין המדינה

מבין התגובות למצב הפוליטי אין ספק שישנן פעילויות חברתיות ותרבותיות שאינן רואות ומזהות את עצמן כפוליטיות או שאינן מתעצבות במודע כתגובה למצב הפוליטי. הן נמצאות בשולי המיינסטרים, כמעט שלא נחשפות לזרקור התקשורת - בכוונה או שלא בכוונה - ואשר האומדנים הרשמיים של המדינה אינם מסוגלים לעמוד על מלוא עומקן וסדר הגודל שלהן. התופעות הללו נמצאות על הגבול בין מה שמדובר לבין מה שלא מדובר, בין היום-יום לחריגה ממנו, בין מה שמודחק ואיננו נלקח ברצינות לבין פעילויות הרות משמעות שמסוגלות להשפיע על המרקם החברתי. ואין ספק שמי שבכוונתו לשפוך אור על מלוא עושרה של המציאות החברתית, נתבע להידרש לתופעות האלו על כל המוזרות שבהן, ועל אף שבמבט ראשון הן נראות כזניחות ולא חשובות. תופעה חברתית מן הסוג הזה היא מסיבות הטבע והשימוש בסמים הנלווה להן.

ברור אפוא שמדובר בתופעה גלובלית רבת שנים שהתהוותה באופן הדרגתי בהקשר שונה מזה של ישראל בשנת 2026: היא זכתה לאחיזה בלבבותיהם של צעירים רבים כחלק מהשפעתה של תרבות שנות ה-60: זוהי תרבות של מרד בסמכות ההורית, של התנסות דתית ורוחנית ניו אייג'ית השואבת את השראתה מתרבויות המזרח בניגוד למערב החומרני והקפיטליסטי (מה שלעיתים נתפס כניאו-שאמאניות, המסביר גם את השימוש המרכזי במילה 'טראנס'), של שיבה אל הטבע מול המציאות הסינתטית והמהירה לעייפה של העיר ועוד. כמובן שגם בישראל השתרשה התרבות הזאת באופנים שונים - בין אם באופן פופולרי או באופן שולי - ומסיבות הטבע זכו למקום הולך ומתרחב בין היתר הודות לטיולם של רבים במזרח והתנסותם שם במסיבות טראנס וסמים משני תודעה.

אבל בשנים האחרונות התופעה הזאת התרחבה לבלי היכר, ומה שנחשב לסצינת מסיבות קטנה יחסית ואקסצנטרית הנשלטת ומנוהלת בחלקה הגדול על ידי אנשים מבוגרים - הפך לעולם חברתי שלם שאותו גודשים אנשים צעירים יותר ויותר. כבר לפני מספר שנים הגיב הקומיקאי גדי וילצ'רסקי - תומך נלהב של שימוש מודע וזהיר בסמים משני תודעה ודמות מרכזית בסצינת מסיבות הטבע - לעלייה הכמותית המסיבית הזאת של צעירים ובני נוער בתמיהה "מה לעזאזל עושים ילדים ברחבה שלנו?". הטענה הזאת אמנם איננה מדידה משום שסצינת מסיבות הטבע אינה ממוסדת באופן רשמי, אבל הדבר ברור לא רק לגבי תפוצת המסיבות אלא בעיקר מדיבור עם מפיקים ואנשי הסצינה. הרעיון הכללי המובא פה אם כן הוא זה: הגדילה המשמעותית ביותר של סצינת מסיבות הטבע, לצד תהליך הנירמול שלהן והשימוש בסמים שנלווה להן, זכה לקומה נוספת של משמעות בשנים האחרונות לאור סבך המציאות הפוליטית, וביתר שאת לאחר ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". עבור רבים, מדובר לא רק בשחרור, הנאה ופורקן, כי אם בנטישה קולקטיבית ואקטיבית של "עולם ההבל" לטובת מרחב טקסי התופס את עצמו ככזה המאפשר ומקדש חוויה רוחנית אותנטית.

ייתכן איפוא שחרדת המציאות משתרגת לתוך דפוסיה המסורתיים של תרבות מסיבות הטבע, שמיצבה את עצמה כתרבות נגד (וחשוב לאמר כאן שמסיבות רבות נעשו על ידי שורדי מסיבת הנובה ובתגובה למסיבה עצמה). בדרך כלל תפסה את עצמה התרבות הזו כתרבות של ילדי פרחים החותרת תחת הקודים החברתיים הקשוחים, תחת הדימוי של אנשים רציניים בחליפות ובמגדלים גורדי שחקים, תחת המירוץ אחר הכסף והתביעה למימוש הציפיות הנובעות ממסלולי החיים הממוסדים של השכלה, קריירה, צרכנות, משפחה. תחת כל הדרישות המלאכותיות עומד מהלך הדברים הטבעי, ילדותיות זכה ומשובת נעורים מלאת רוח שטות ("האסיד מחזיר אותך להיות ילד" כפי שאמרה לי חברה). כעת רוחשת אימה בליבם של רבים מן המלחמות הבלתי פוסקות, ממשבר חטופים של שנתיים, מדיווחים סביב השעון של הרוגים ונרצחים (אנונימיים או מוכרים), ממערכה נוספת שנפתחה במלחמה ולקיחת חלק בה, מאנטישמיות עולמית גואה, מתחושת חוסר אונים של צעירים רבים למול הממשלה הנוכחית, או מחשש מפני אי היכולת לנהל חיים הוגנים, כל שכן חיי משפחה. הנסיעה אל מרחב אחר החורג מן המציאות הזאת הפכה לכורח, לכורח הבריחה מן העולם ההופך בתודעה למסויט, לבריחה מן הרוע המשגשג בו, מאנשיו השפלים, מעיסוקיו הלא מהותיים. ההגינות מחייבת להודות שקשה למצוא קשר סיבתי ברור בין שתי התופעות, אולם ישנה הלימה בין התרחבות מסיבות הטבע והגעתן ללב המיינסטרים ובין מועקת השבר הפוליטי. העיתוי קושר ביניהם, ולו מפני ששתיהן מופיעות באקלים תרבותי של חרדה ופחד מאובדן אופק הזורע תחושת ייאוש.

"למה קטמין הוא הסם של הדור שלנו?" שאלה אותי חברה קרובה בעלת היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים - "כי הוא ממוסס את האגו, את התחושה של העצמיות שלנו". "קטמין מנטרל את תחושת המציאות" אמרה לי חברה אחרת. ואמנם, אותה חוויה המוכרת לצעירים רבים, מסייעת לסמן את קו הגבול בין מסיבות הטבע בעבר, לבין הקומה הרדיקלית שזכו לו הללו בהווה. מענה מרכזי המשותף לבני אדם רבים במשבר - יהיו אלו פועלים, נזירים, אינטלקטואלים ועוד  - הוא מה שלעיתים מכונה "הגירה פנימית": למה שלא יוותרו להם בני האדם על העולם המאבד את עצמו לדעת ויטפחו את עולמם האישי, את גינת חייהם הצנועה לצד יקיריהם? למה שיגלו יותר מעניין פעוט ומינימלי בעולם הקשיח והרומס הנגרר שוב ושוב למלחמות וסבל, למיליטריזם משתולל, למרדף כלכלי חסר נחת ופשר? ההגירה הפנימית היא איפוא התכנסות וטיפוח של מרחב המבקש לנטרל את המיית העולם ככל האפשר. ברם, השימוש המוגבר בסמים על ידי כמות הולכת וגוברת של אנשים צעירים יותר ויותר מציע שהמענה לדיס אסוציאציה שיוצר העולם, לכאוס ולהתפוררות - הוא בהתפוררות עצמית גדולה ויסודית יותר, בניטרול התחושות של האני, במחיקת כל אופן הופעה של העולם המוכר ובטשטוש התנאים הרגילים להכרתו. זוהי איננה עוד יציאה מן עולם ההבל אל חוויה הנתפסת כרוחנית ואותנטית, אלא בריחה רדיקלית מכל מה שישנו בכלל. זהו לא עוד מרחב חתרני המבקש להשיב אליו את הילדות בעולם שאיבד את תמימותו, אלא התמוססות מכל מה שנועד לקלוט את העולם כפי שהוא. בהקשר הזה אין לנו אלא להיזכר בדבריו של גילברט קית' צ׳סטרטון (גם אם הם גדושים בעודפות רטורית ביחס לנושא): "הבריות תרות אחר חטאים משונים יותר או תועבות מזעזעות יותר כדי לגרות את חושיהן הקהים . מאותה סיבה, הן נוהות אחר דתות מזרחיות סהרוריות . הן מנסות לדקור את עצביהן כדי להשיבם לחיים . . . הן מהלכות בשנתן ומנסות להעיר את עצמן באמצעות סיוטים".