באופן פרדוקסלי, שגשוגה של תרבות הימין הפופוליסטי בישראל עלול להביא לשקיעתה בזמן הקרוב, לפגיעה באפשרויות החיוביות שהיא עצמה העמידה, ובטווח הארוך - לפגום בתהליכי דמוקרטיזציה בחברה הישראלית. אלו המבקרים את התרבות הזו - ובכללם אני - עשויים לתמוה נוכח ההצהרה הזאת: איך התרבות שתומכת בפופוליזם משולח רסן, בהשתמטות מסיבית בעת מלחמה בת שנתיים וחצי ובעמעום אחריות הממשלה ל-7.10 העמידה אפשרויות חיוביות להעמקת תהליכי הדמוקרטיזציה? ובכן, הבעיה נעוצה בדיוק בכך: הימין (לפחות ברמה העקרונית) ביקש להעמיד אלטרנטיבה לתרבות המרכז-שמאל ולבעיות הקשות שהורישה, ואגב כך להרחיב את מעגל השיח התרבותי ולהעשירו. הבעיה היא שהתרבות הזו בצורתה הנוכחית טומנת בחובה פוטנציאל הרס הגובר על הפוטנציאל הבונה שלה. כל אלו, לצד העובדה שהיא מיוסדת רובה ככולה סביב דמותו של בנימין נתניהו, עלולים לחשוף את השבריריות הרבה שלה לאחר לכתו. כישלון של הימין ומורשת של פוליטיקה שטופת תאוות נקם עשויים לשים שסתום על הניסיונות הבאים לבסס תרבות כזאת, במידה ואכן תאבד את כוחה האלקטורלי עם ירידת נתניהו מהבמה הפוליטית. ייתכן שהניסיון לכונן תרבות אלטרנטיבית לא רק ייכשל, אלא יעיב על הניסיונות שיגיעו אחריו אפילו הם יהיו טובים. ייתכן שהבקשה לתקן בעיות מבניות של תרבות השמאל-מרכז תיגמר בטענה שאין לה אלטרנטיבה, בניצחון מהדהד של זו האחרונה.
יש לעשות פה סדר: תרבות הימין הפופוליסטי מיצבה את עצמה בה בעת כמי שנותנת קול להמוני אנשים שהודרו - וממשיכים להיות מודרים - באופן מסורתי ממוקדי התרבות ומרכזי הכוח: התקשורת, האקדמיה, הפקידות הגבוהה, התרבות, מערכת המשפט ועוד. על כן היא מאירה תרבות חלופית לזו של המיינסטרים, שאופיין בדרך כלל מבחינה פוליטית כמרכז-שמאל. היא מעלה על נס את התרבות העממית, בעיקר כפי שזו נתפסת על ידי בני עדות המזרח, ומותחת קו ישיר מזאב רווח ועד למשה אדרי ומני אסייג. הבעיה היא שהיא משיבה בעוול על העוול, בהדרה על הדרה, ובמקום לגולל את הסיפור התרבותי של ישראל בשלמותו לאור תובנותיה - היא שוללת את מי שלא מזוהה איתם. הביטול הזה של 'האחרות' שב ומופיע באופן המשמעותי ביותר בדה לגיטימציה של היריבים הפוליטיים, אבל גם בדחייה של כל התרבות ה'שמאלית', בהכללה גסה. אפשר כמובן לאמץ את טיעוניהם ולאמר שהם בסך הכל הפנימו את הפרקטיקות שאפיינו את יריביהם עד כה. אלא שהטיעון הזה חושף היטב את מקור האנרגיה המבעבע של תרבות הימין הפופולרי בישראל: הטינה.
אין ספק שהטינה מבוססת על התנסות רבת שנים ועל תחושה עמוקה של קיפוח. אלא שהטינה הזאת כבר מזמן התרגמה מרגש גולמי לפוליטיקה פופוליסטית יצרית, שבה מקור ההגדרה העצמית של המחנה הוא בשלילת המחנה הנגדי. מעגלי הטינה של תרבות הימין הולכים ומתרחבים כל אימת שמופיע אדם הקורא עליה תיגר - אפילו יהא זה איש ימין מובהק כנפתלי בנט - ואנשיה מגיבים בהתגוננות נחושה, גם כשמדובר באנשים הוגנים ורציניים. יש אפוא לפי ההיגיון הזה צורך להדק את השורות בכל מחיר מול התרבות הנגדית, לשרטט שוב ושוב את הגבול המבדיל ולהעביר שותפים אופציונליים מהלך של 'התאחרות' והזרה, שבסופו נשללת כל אפשרות לפתיחות לקראתו (הדבר הזה נכון לכל הפחות לפוליטיקאים אשר מכל בחינה אובייקטיבית כמעט ממוקמים באיזור הימין-מרכז בציר הפוליטי כמו אביגדור ליברמן וכאמור נפתלי בנט). הדבר הזה מקצין כל כך עד כדי שהימין הפופוליסטי חבר לכוחות אנטי ציוניים בעליל, וממילא כאלו שמאיימים על המרקם החברתי.
במקום לבסס אפשרות לתרבות המתגברת על הגורמים המשסעים, המציעה אפשרות בת קיימא לחיים משותפים ומשגשגים, מכשיר הימין הפופוליסטי את מנועי האיבה ההדדית ומתדלק את הטינה ואת ההגדרה העצמית על ידי שלילת האחר. ההתנהלות הזאת משולה ברמה העמוקה לאופייה הריבוני של הממשלה הנוכחית, שמלינה על העדר ריבונות בה בעת שהיא הריבון בפועל. ההתבוססות בטפילת האשמה על שלל גורמים אחרים, חוסר היכולת להיבנות מתוך שיג ושיח כנה עם העבר אך לא כזה שמעודד שנאה - כל אלו הופכים את תרבות הימין הפופוליסטי לתרבות אשר מטפחת את הסכנות הגלומות בה, ולא לתרבות המהווה אפשרות חלופית לפגמיה המסורתיים של תרבות השמאל.
הסכנה הנשקפת לימין הפופוליסטי טמונה בשאלה מה יקרה לה לאחר לכת הגורם שסביבו היא מרוכזת: בנימין נתניהו. אין ספק שנתניהו מהווה את עיקר הכוח האלקטורלי של הימין הפוליטי בישראל, עד שגם היריב הפוליטי הדומיננטי שלו כיום, נפתלי בנט, מצייר את עצמו כאיש ליכוד מקורי, כזה ששייך לתנועה בטרם הושחתה על ידי הפוליטיקה של נתניהו ופוליטיקאים רדודים. הסכנה היא אפוא שהתרבות שנועדה להציע אלטרנטיבה לכל הבעיות המסורתיות שאכן פגעו באפשרות לתרבות דמוקרטית הוגנת, שאכן שמרו קולות מושתקים יותר מדי זמן, שאכן הדירו והפלו מתוך אדנות וגבהות לב - הסכנה היא שהתרבות הזאת תקרוס משום שהיא טיפחה את הרעות החולות שבה במקום להציע אלטרנטיבה אמיתית וטובה. בטווח הארוך, במידה שהיא אכן תיכשל בהעמדת אלטרנטיבה לנתניהו ולכן תאבד את כוחה הפוליטי, המשמעות היא שייתכן שיכולתה של כל תרבות ימנית (או למצער אופוזיציונית לתרבות המיינסטרים בעלת הגוון השמאלי) להתבסס תיפגע קשות. הימין הפופוליסטי עלול לגלות שהפרויקט שלו - המוצב על אמיתות חשובות - נשען על קנה רצוץ. עם טינה כעיקרון תרבותי מארגן, פרסונליזציה מוחלטת סביב נתניהו והגדרה עצמית על ידי שלילת האחר - הימין הפופוליסטי עלול לגווע בהריסות המגדל שביקש לבנות, ואשר היה בכוחו לפתוח אופקים חברתיים ותרבותיים חשובים.