רפובליקניזם, גיוס ושאלת האזרחות בישראל
מבוא
מאז הקמתה, מתמודדת מדינת ישראל עם המתח שבין חזון "צבא העם" לבין מציאות של פטור מוסדי מגיוס עבור אוכלוסייה חרדית הולכת וגדלה. מה שהחל ב-1948 כהחלטה טקטית וזמנית של דוד בן-גוריון, התגבש לסטטוס-קוו פוליטי שפטר מגזר שלם מחובת ההגנה. בעוד שהדיון הציבורי בסוגיה מתנהל לרוב במונחים של שוויון חלוקתי או זכויות פרט, עבודה זו מבקשת להציע מנסרה שונה: הפילוסופיה הפוליטית הרפובליקנית. בהישען על מסורתם של אריסטו וקיקרו, דרך כותבי "הפדרליסט" ופיליפ פטיט המודרני, ועד להגותם הציונית-ממלכתית של כצנלסון ובן-גוריון - אטען כי הפטור הגורף אינו רק בעיה של "אי-שוויון בנטל", אלא כשל מבני המערער את הברית האזרחית ואת עצם קיומה של הריבונות. התפיסה הרפובליקנית קובעת כי אזרחות פוליטית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא נשיאה הדדית בחובות מעשיות.
אסון ה-7 באוקטובר והמלחמה הרב-זירתית שפרצה בעקבותיו, הפכו את הדיון התיאורטי על סולידריות אזרחית למשבר ביטחוני-קיומי שהפך את המשך דחיית ההכרעה לבלתי אפשרי. העבודה תפתח בניתוח הפרדוקס ההיסטורי של החלטת המייסדים, תפרוס את התשתית התיאורטית על סכנת "בעיית הטרמפיסט" בברית הפוליטית, תבחן כיצד ניפצה המלחמה את אשליית הריבונות נטולת-החובות, ולבסוף, תתמודד ביקורתית עם הטיעון החרדי של "החיל הרוחני". המסקנה העולה מן הניתוח היא כי המשבר הנוכחי מחייב כתיבה מחדש של החוזה הישראלי, בדומה לאותו "רגע פילדלפיה" מכונן שחוותה ארצות הברית, מתוך הבנה כי ברית ריבונית שורדת רק כל עוד שותפיה נושאים במשותף בעול קיומה.
חלק א': הפרדוקס ההיסטורי - חזון "צבא העם" מול מיסוד הפטור
בשנת 1948, בשעותיה הראשונות של מדינת ישראל, הגיעה לשולחנו של דוד בן-גוריון בקשה יוצאת דופן: הכרה בפטור מגיוס עבור כארבע מאות תלמידי ישיבות שניצלו מן השואה, בן-גוריון נענה לה. הסדר "תורתו אומנותו" (שנודע אז גם בתור "הרשימות המאושרות") נולד מתוך שילוב של הכרת-הכורח ושיקול פוליטי: שרידי מוסדות הלימוד שנמחו בחורבן השואה באירופה ראו בהמשך לימוד תלמידיהם עדיפות לאומית-תרבותית עליונה, ולבן-גוריון, שתמיכת המפלגות הדתיות הייתה חיונית לו לכינון הקואליציה הראשונה, לא היה עניין פוליטי להיכנס לעימות מולן בסוגיה זו. ייחודה של ההחלטה אינו רק בתוכן שלה, אלא גם בהגיון שעמד מאחוריה - ויתור טקטי שהכיר מפורשות בזמניות שלו, פתרון לשעת חירום ולא עיקרון מנחה. כך לפחות, הבינו אותה יוזמיה. [1]
החלטה זו, שנועדה לספק מענה זמני לשעת חירום, התמסדה ברבות השנים למדיניות קבועה ולזרז של גידול. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2025, מספר בחורי הישיבות והאברכים בגיל גיוס גדל בעשור האחרון מ-92,500 ל-169,500 - עלייה של 83% בקצב שנתי העולה על שישה אחוזים.[2] בשנת הגיוס 2024, הצטרפו לשירות צבאי ולאומי-אזרחי 3,311 גברים בוגרי חינוך חרדי בלבד - מתוך כ-91,500 חייבי גיוס, שיעור הנמוך מארבעה אחוזים. נתונים אלה מציגים לא רק אי-שוויון חברתי, אלא תקלה מבנית ואפילו שבר בלב הגוף הריבוני הישראלי: מדינה המבקשת להגן על עצמה, כאשר חלק ניכר מאזרחיה פטור מנשיאה בנטל ההגנה.
אולם הבנת עומקו של שבר זה מחייבת לשאול שאלה רחבה יותר: כיצד ראו בני הדור המייסד את יחסי הגומלין בין שירות, זהות ואזרחות? כאן מתגלה פרדוקס. בן-גוריון עצמו, שחתם על פטור הישיבות, היה בין מנסחיה הבולטים של תפיסה רפובליקנית-אזרחית מובהקת של הצבא. ב"יחוד ויעוד" - הרצאה שנשא בפני הפיקוד הגבוה של צה"ל בשנת 1950, ואחד הטקסטים המכוננים של הממלכתיות הישראלית - ניסח את ייעוד הצבא בלשון ברורה: "שומה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה-עם וגואל-שממה"[3], בהמשך הנאום המשיך להסביר כי: "בכור ההיתוך של אחווה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל-האדם הזורם מגלויות-נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה".[4] המסגרת הצבאית, לתפיסת בן-גוריון, אינה מכשיר ביטחוני בלבד - היא מוסד פוליטי במובנו הקלאסי: מסגרת המייצרת אזרחות, מכוננת זהות ומגשימה ממלכתיות.
ברל כצנלסון, ממעצבי האתוס של ציונות כעובדת אדמה ובניית הארץ, הגיע לתובנה דומה במילים ששרדו היטב את מבחן הזמן. בסקירתו על ימי ההתנדבות לגדודים העברים (הגדודים שנלחמו בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה) - כתב כצנלסון כי "בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר, לראות את הגדודים העברים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם גם כהמשך חיי החלוץ בארץ, כמרכז חיים וכח למחשבה וליצירה הלאומית, כבית יוצר לפעולת-חיים עתידה".[5] הסתייגותו של כצנלסון עצמו לנוסח - "מוזרה היתה תוחלת זו, המתנגדת כמעט לעצם המושג על אודות גדודים וצבא בימינו"[6] - מחדדת דווקא את חריפות האמירה: ההשקפה הזו של השירות הצבאי כ"בית יוצר" ולא ככלי לוחמה בלבד, היא זו שמכוננת את המסורת הרפובליקנית בציונות. תפיסה זו מקבלת משנה תוקף וניסוח רפובליקני מובהק עוד יותר בנאום שנשא כצנלסון ב-1941 ("אחדות חיילינו"), בו קבע כי "הציונות זקוקה עכשיו לכך, שהחייל היהודי לא יהיה חייל בצבא הבריטי, כי אם יראה עצמו חייל בצבא האומה העברית. ובתורת כזה יקבל על עצמו גם חובות וגם זכויות."[7] באותו נאום, טבע כצנלסון את התקווה שהיחידות יהוו "מין כור מצרף, מלכד ומעלה אנשים". שימוש מוקדם זה במושג, אשר אומץ ושוכלל לימים על ידי בן-גוריון כ"כור ההיתוך" של צה"ל, חושף רצף אינטלקטואלי ברור. בניגוד מוחלט לתפיסה הרואה בשירות נטל תפקודי הניתן להחלפה בחלופה אחרת - ראו כצנלסון ובן-גוריון את ההתנדבות לשירות כמרחב שבו מתממשת האזרחות עצמה; ביטוי לכך ש"תנועת ההתנדבות, אשר קמה בעם" היא, בלשון כצנלסון, "גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה, החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים".[8]
הפרדוקס המייסד הוא אפוא זה: אותה מנהיגות שניסחה את הצבא כ"כור מצרף" לאומי וכ"בית יוצר" אזרחי, היא שהכשירה בנשימה אחת את קיומה של קבוצה הפטורה כליל מהכניסה אליו. אכן, ניתן להבין את אילוצי השעה שהכתיבו את ההחלטה בשנת 1948; אך לא ניתן לטעון כי היא עמדה בקנה אחד עם האתוס הממלכתי שאותה מנהיגות עצמה ביקשה לכונן. השבר העמוק בחברה הישראלית לא נפער ב-7 באוקטובר 2023, אלא נזרע כבר אז. במשך למעלה משבעים וחמש שנה הוא הלך והעמיק מתחת לפני השטח - מוסווה מטעמים קואליציוניים ומטושטש תחת קונצנזוס של בדיעבד - עד שאירועי ה-7 באוקטובר חשפו את מלוא חומרתו של הכשל המבני הזה.
חלק ב': אזרחות, חירות ובעיית הטרמפיסט במסורת הרפובליקנית
השבר המתואר בחלק הקודם אינו תופעה ישראלית ייחודית הזקוקה לניתוח בהקשר מקומי בלבד. מאחורי הנתונים ומאחורי הפרדוקס המכונן עומדת שאלה פוליטית-פילוסופית עתיקה, שניסוחה הקלאסי נמצא עוד בכתבי אריסטו: מי הוא האזרח? מה מבדיל בינו לבין תושב הנהנה משירותי הפוליס מבלי להשתתף בהגנתה? בפרק השלישי של "הפוליטיקה", מגדיר אריסטו את האזרח לא על פי מקום מגוריו, ולא על פי זכותו להגיש תביעות משפטיות, אלא על פי זכותו להשתתף בפועל במוסדות הדיון הציבורי או המשפט .[9]הגדרה זו מבחינה היטב בין שני סוגי אנשים החיים בצוותא: אחד, מממש את עצמו דרך השתתפות פעילה בניהול חיי הכלל, והשני שרק נהנה מפירות הסדר הקיים. בניגוד מוחלט לתפיסה הליברלית המודרנית, הנוטה לראות באזרחות מעמד פסיבי הנגזר מהיוולדות בשטח מסוים, המסורת האריסטוטלית מגדירה את האזרחות דרך נשיאה ממשית בחובות.
מסורת זו, קיבלה את ניסוחה הרומי אצל מרקוס טוליוס קיקרו. בספר הראשון של "על הרפובליקה" (De re publica) מגדיר סקיפיו (דובר בדיאלוג) את הרפובליקה כ"עניינו של העם" ("העניין הציבורי") או האינטרס המשותף שלו. הוא מדגיש כי אין מדובר בהתקהלות מקרית של בני אדם, אלא בהתאגדות המאוחדת בהסכמה משותפת, סביב זכויות הדדיות ותועלת הדדית.[10] המילה המשמעותית כאן - "הדדיות". הרפובליקה אינה חוזה שירותים חד-כיווני שבו המדינה מספקת הגנה בתמורה לנאמנות פורמלית. הרפובליקה היא ברית: ביטחון בתמורה לשותפות פעילה. ברגע שהדדיות זו קורסת, וחלק מהאנשים בגוף הפוליטי נהנים מזכויות מבלי לשאת בחובות - הרפובליקה חדלה מלהיות כזו.
אולם המשגה מדויקת יותר למשמעות העמוקה הגלומה בשבר זה מגיע מהפילוסוף הפוליטי פיליפ פטיט, בספרו "רפובליקניזם" (1997).[11] פטיט טוען כי אין להבין חירות פוליטית כ"חופש מהתערבות" בלבד - כפי שהגדיר הליברליזם הקלאסי - אלא כחופש משליטה שרירותית (non-domination). הבחנה זו היא קריטית: אדם יכול לחיות מבלי שאיש יתערב בפועל בחייו, ובכל זאת להיות משועבד, במידה ומישהו אחר מחזיק בכוח להתערב בהם כרצונו. פטיט מגדיר "שליטה" (Domination) כיכולת להתערב באופן שרירותי בבחירותיו של הנשלט, כראות עיניו של השולט וללא חשש מענישה.[12] הדוגמה שפטיט מביא להמחשת העיקרון היא "האדון הנחמד" - רלוונטית במיוחד לענייננו: אדם יכול להיות נתון לשליטתו של אחר, אפילו במצב קיצון של עבדות, מבלי שאדונו יפריע בפועל למהלכיו, רק משום ש"בורך" באדון בעל מזג נוח שאינו נוטה להתערבות.[13] העבד שאינו מוטרד איננו אדם חופשי, שכן חירותו תלויה תמיד בחסדיו של אחר. פטיט קובע כי במסורת הרפובליקנית, חירות מוגדרת תמיד מתוך הניגוד שבין האזרח לעבד; וכי תיתכן עבדות ושליטה גם ללא התערבות מפורשת.[14]
מה המשמעות של מושגים אלו עבור מדינת ישראל? כאשר קבוצה מסוימת נהנית מפירות הריבונות: הביטחון, הכלכלה, מערכת המשפט ועוד - ואינה נושאת בנטל הקיומי שריבונות זו תובעת, היא מחזיקה למעשה בכוח שרירותי על גורלם של אלו הנושאים בנטל. זו אינה רק תחושת קיפוח רגשית אלא כשל מבני עמוק המוליד עיוות מוסרי חריף. מדינה המאפשרת לחלק מתושביה "לתפוס טרמפ" (Free Rider Problem) על המאמץ ההגנתי של הכלל, היא כורה לעצמה בור אסטרטגי שמוביל לקריסת המערכת. רונן שובל, קושר היטב בין הלקות המבנית הזו לבין הפגם הערכי הנגזר ממנה, מנסח זאת בבהירות: "החילו זאת על שמירת ביטחונה של ישראל באמצעות ההשתתפות בהגנתה הצבאית, ותגיעו היישר לאבסורד המוסרי שאנו חיים בו".[15]
על פי הניסוח הרפובליקני של קיקרו, ה"העניין הציבורי" הוא עסק משותף שמחייב הדדיות מוחלטת. כפי שכותב שובל, "זכויות וחובות הן שני צדדים של אותו מטבע. אין לראות בזכויות ובחובות ישויות עצמאיות ונפרדות, אלא היבטים שזורים של ברית אזרחית אחת".[16] אסף מלאך, מפתח את המושג "רפובליקניזם לאומי", ומזהיר מפני הסתמכות-יתר על לאומיות נטולת אזרחות פעילה. הוא קובע כי בשנותיה הראשונות של המדינה "די היה במנוע הלאומי החזק של התנועה הציונית כדי לייצר גם הזדהות אזרחית בסיסית, אך כפי שהבחינו מנהיגים חשובים גם בדור הקמת המדינה, בכך אין די כדי לבסס בחיי הציבור קומה עמוקה של אזרחות לאורך זמן".[17] הלאומיות, כפי שמתברר מספקת את תחושת השייכות והזהות, אך היא אינה תחליף לאתוס אזרחי של פעולה משותפת; בית הנשען על עמודי זיכרון ורגש לאומי בלבד יטה לקרוס, כאשר עמודי השותפות האזרחית הממשית - ובראשם הנשיאה הפיזית בנטל - נשמטים מתחתיו.
עדות היסטורית לחיוניות של שותפות אזרחית-ביטחונית זו ניתן למצוא בהגות הפוליטית שליוותה את הקמת ארצות הברית. בתקופת המיסוד של היסודות הרפובליקניים של הדמוקרטיה האמריקאית, עמדו כותבי "הפדרליסט" שוב ושוב על הקשר ההדוק שבין ביטחון לאזרחות פעילה. אלכסנדר המילטון, במאמר מס' 29 גורס כי מיליציה אזרחית המוסדרת היטב היא הגנתה הטבעית של ארץ חופשית, ומשום כך עליה להיות כפופה לפיקוחו ולהכוונתו של הגוף המופקד על הביטחון הלאומי.[18] הוא ראה במיליציה האזרחית לא רק מכשיר לחימה, אלא ביטוי ממוסד לסולידריות. בנוסף לכך, ג'יימס מדיסון במאמר מס' 46 מרחיק לכת אף יותר, ומתאר מיליציה של כחצי מיליון אזרחים האוחזים בנשק, המונהגים על ידי קצינים שנבחרו מתוכם, ואלו נלחמים למען חירותם המשותפת.[19] האזרח-החייל מגלם את מהות הרפובליקה עצמה. ייחודה של אמריקה לעומת מדינות אירופה טמון בדיוק בכך: בעוד שממשלות אירופה דאז פחדו להפקיד נשק בידי העם, המיליציה האזרחית באמריקה גילמה את הזהות המוחלטת בין האזרח למגן.[20] ישראל, חשוב לזכור, נבנתה על לוגיקה זהה - "עם בנשק", "צבא עממי" ו"מילואים כצבא קבע". דווקא משום כך, שחיקה של לוגיקה זו באמצעות פטור מוסדי גורף לקבוצה הולכת וגדלה, אינה מהווה רק עיוות חלוקתי, אלא פגיעה אנושה בעמוד השדרה הרפובליקני שעליו הוקמה מדינת ישראל.
[1] יובל שני ומירית לביא, ההיסטוריה של (אי) גיוס החרדים לצה"ל (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024); וגם: גלעד מלאך, שוויון בנטל או נטל השוויון? לקראת ביטול חוק טל וההשלכות של גיוס בני הישיבות לצה"ל (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2012), 7.
[2] שנתון החברה החרדית בישראל 2025 (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025), פרק ה: אורחות חיים. נדלה ב-25 במרץ 2026.https://www.idi.org.il/haredi/2025/?chapter=62172 :
[3] דוד בן-גוריון, "יחוד ויעוד", בתוך: נצח ישראל, (תל אביב: הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964), עמ' 34.
[4] שם, 41.
[5] ברל כצנלסון, "מימי ההתנדבות לגדודים ועד מאורעות אב", בתוך: עם חזיון ההגנה, נדלה ב25/03/2026 מתוך: פרויקט בן-יהודה: https://benyehuda.org/read/26521
[6] שם.
[7]ברל כצנלסון, "אחדות חיילינו", מתוך: עם חזיון ההגנה, נדלה ב25/03/2026 מתוך: פרויקט בן-יהודה: https://benyehuda.org/read/26526
[8] כצנלסון, "מימי ההתנדבות לגדודים ועד מאורעות אב".
[9] Aristotle, Politics, trans. H. Rackham (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1944), 1275a-1275b.
[10] Marcus Tullius Cicero, The Republic of Cicero, trans. G. W. Featherstonhaugh (New York: G. & C. Carvill, 1829), Book I, XXV.
[11] Philip Pettit, Republicanism: A Theory of Freedom and Government (Oxford: Clarendon Press, 1997).
[12] Ibid, 22.
[13] Ibid, 22.
[14] Ibid, 31.
[15] רונן שובל, "רפובליקניזם ישראלי", השילוח 42 (2024).
[16] שם.
[17] אסף מלאך, "רפובליקניזם לאומי: מעבר לטוב המשותף", השילוח 28 (2022).
[18] Alexander Hamilton, Federalist No. 29, in The Federalist, ed. George W. Carey and James McClellan, Gideon ed. (Indianapolis: Liberty Fund, 2001), 140-141.
[19] James Madison, "Federalist No. 46", in The Federalist, 247.
[20] Ibid