העדר לקיחת אחריות מפורשת מצד הממשלה על אירוע כמו ה-7.10 לצד מגוון רחב של אירועים אחרים, משול לאופיה הריבוני. הממשלה, שנישאה על סיסמאות בדבר השבת הריבונות, פשוט איננה מסוגלת לשאת בפועל את מלוא המשמעויות הנלוות למילה הזאת. האופן שבו הממשלה מנכסת לעצמה את הריבונות כרוך בהתנערות ממנה. העובדה הזאת ניכרת באי היכולת של הממשלה לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח במגוון רחב של נושאים קריטיים: תגובה לאנטישמיות העולמית ולסכנה הנשקפת מתפוצה עצומה של פייק ניוז במדיה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי ובשטחי יהודה ושומרון, יוקר המחייה וכפי שנוכחנו לדעת באחרונה - המצב העגום במוסדות החינוך. אולי יותר מהכל ההזנחה האחרונה, זו של החינוך, מעידה על אי לקיחת האחריות על המדינה כישות פוליטית המתקיימת לאורך זמן, השואפת לשמר את ערכיה ולכוון את עצמה אל התפתחות נמשכת על ידי טיפוח הדורות הבאים. דוגמה קונקרטית לאי לקיחת האחריות מובעת במילותיה של ח"כ טלי גוטליב מלפני מספר חודשים על הפשע בחברה הערבית: "כל היום אתם יורים ורוצחים! [...] לא רוצה לקחת על זה אחריות [...] אני לא אחראית על תת-תרבות של חינוך". אי לקיחת האחריות מסווה, ככל הנראה, אימפוטנציה ממשית, כלומר חוסר יכולת פעולה. וכך מתברר כי חוסר היכולת לפעול שזור באי לקיחת האחריות, והשניים מזינים זה את זו.
חשיבותה של אסטרטגיה בכל הנוגע לשאלת האחריות (ומכאן גם לשאלת מימוש הריבונות בפועל) קשורה בכך שאסטרטגיה כרוכה בנטילת סיכונים. האדם המנסה לשפר את חיי האזרחים באופן ממשי לוקח סיכונים רבים, קטנים כגדולים: ראשית כל הוא עשוי להיכשל, כמובן. יתרה מכך: ייתכן שלא יקצור את כל הפירות בימי שירותו, משום שמטבע הדברים שינויי עומק דורשים משאבים רבים, תכנון רב, כרוכים בגורמים בלתי צפויים רבים, ולעיתים קרובות תוצאותיהם אינם מידיות. אבל הריבונות המדינית, ובמיוחד זו המודרנית, תובעת לעיתים לבצע משימות שאינן רצויות - הן על ידי העם והן על ידי המדינאי - אך יתרה מכך, היא תובעת התגברות על שיקולים מגזריים ופוליטיים צרים, הן משיקולים מדיניים תועלתיים והן משיקולי צדק אתיים. עבור הממשלה האינטרסים המגזריים גוברים על המדיניים, משום שהפוליטיקה הפופוליסטית מצויה במלכוד שבו החנופה לציבור המצביעים גוברת במשקלה על אינטרסים מדיניים ברורים. וכמו בתהליך של היזון חיובי, מנוטרלת היכולת לקחת סיכונים, משום שהללו עלולים להביא לביקורת מצד הבייס הפוליטי, שריצויו הפך למושא הנשגב של הפוליטיקה באין יכולת פעולה המיטיבה עם כלל האזרחים ובכך זוכה באלקטורט חוצה מחנות. שימור השלטון, בלי שום התניה בכישוריו ומעשיו בפועל, הופך להיות לתכלית העליונה. כך נמלטת הריבונות מאלו שנשבעו בשמה.
הריבונות כרוכה בשאלת האחריות, משום שהלגיטימציה להפעיל את הכוח קשורה בתכליות הנקשרות אליו, ובתוך כך לתוצאות הנובעות מן הפעולה. שימוש בכוח המלווה בהתנערות מן ההשלכות לשימוש הזה, מרוקן את מושג הריבונות ממשמעותו המלאה, ובכך מעודד פוליטיקה מגזרית וחד-ממדית, כזאת שבה מדינאים אינם רואים את טובת הכלל והמדינה, אלא אינטרס ערום להישארות ממושכת בשלטון. אפשר לבקר את התפיסה הזאת ולומר שהריבון מתמצה ביכולת הכרעה פורמלית, ולא בריבונות מהותית מן הסוג המוצע פה. אלא שאין להכריע בהכרח בין השניים: גם במבחן הריבונות הפורמלית אנשי הממשלה כושלים, כיוון שהיגיון פעולתם מתמצה בהתבוססות באזור הדמדומים של אי ההכרעה, ואפשר שזוהי האסטרטגיה הבלעדית של הממשלה הנוכחית: אסטרטגיה הישרדותית של הימנעות מהכרעה.