חלק ג': ה-7 באוקטובר כנקודת שבירה מול הברית האזרחית
במחדל ה-7 באוקטובר עוד ידונו ועדות חקירה והיסטוריונים במשך דורות. אך מעבר לשאלות של כשל הקונספציה והמודיעין, חשפה המלחמה מציאות פשוטה, שההנהגה הישראלית ידעה היטב אך בחרה שלא להתעמת עמה: מדינה המנהלת מלחמה רב-חזיתית - בצפון, בדרום ובמזרח (במעגל ראשון, שני ושלישי), נדרשת לכוח אדם שאינו עומד לרשותה. מאגר הגיוס הוא פונקציה ישירה של כלל האוכלוסייה הנושאת בנטל. כאשר כ-18% מהגברים בשנתון הגיוס פטורים מוסדית[1], ומאגר זה גדל בקצב שנתי של למעלה משישה אחוזים, הגירעון האסטרטגי אינו תיאורטי - הוא תוצאה מתמטית ברורה. מי שעסקו בשנים האחרונות בתכנון לתרחישי מלחמה רב-זירתית לא יכלו להתעלם מן המשמעות - כוח לוחם חסר בסדר גודל של מספר אוגדות אינו פגם שולי, אלא חסר מבני בלב יכולת ההגנה של מדינת ישראל.[2]
אך הממד הצבאי, חמור ככל שיהיה, אינו הסדק העמוק ביותר שקרעה המלחמה. הסדק המשמעותי יותר הוא שחיקתו של האמון. בחברה רפובליקנית, האמון האזרחי אינו רגש חולף אלא יסוד מבני: הוא נובע מן ההכרה שהנטל מחולק בהדדיות, ושמי שקוטף את פירות הריבונות משתתף גם בעלותה, שמחירה לעיתים יקר מנשוא. כאשר חלוקה זו נסדקת, מה שנשחק אינו רק תחושת הצדק אלא גם הבסיס הלוגי של הנכונות להמשיך ולשאת בעול עבור אלו שנושאים אותו על כתפיהם. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מיוני 2024 העלה כי 84.5% מהיהודים הלא-חרדים תומכים בגיוס חרדים - ובאופן חסר תקדים, כך גם 74.5% ממצביעי מפלגת השלטון (הליכוד).[3] בנוסף, כשני שלישים מהמשיבים אף הגדירו את מצב המדינה כ"רע או רע מאוד".[4] אלה אינם נתוני שחיקה שולית במורל הלאומי; זהו שיקוף ברור של קהילה פוליטית שהגיעה לנקודת מפנה בדרך שבה היא תופסת את עצמה ואת החוזה הקיומי שלה.
נקודת המפנה הזו נושאת בחובה פרדוקס: המלחמה עצמה, שנתפסת לרוב כגורם מאחד, פעלה כאן בכיוון ההפוך. מטבען, שנות מלחמה כופות על החברה חוויה קולקטיבית מכוננת ומשותפת, המהווה הזדמנות לחולל לאומיות או לחדש את זו הקיימת. אלא שחוויה קולקטיבית שרק חלק מן הקולקטיב נושא בעול ההקרבה שלה, אינה מחזקת את הברית האזרחית - היא מחריפה ומבליטה את הפער שבתוכה. כאשר משפחות שכולות ממשיכות לשלוח את ילדיהן הנותרים לחזית, וכאשר אנשי מילואים מותשים חוזרים לסבב שירות שלישי ורביעי, בעוד שמגזר שלם אינו נושא בנטל ואף מיוצג על ידי פוליטיקאים הפועלים לעגן פטור זה בחוק בעיצומה של המערכה - האמון האזרחי אינו נשחק באיטיות; אלא נשבר מיסודו.
במרכז "ריבוא" מנסחים את מהות השבר הזה כקריסתה של "ברית המשרתים".[5] גלעד ברמן מצביע על שלוש רמות המרכיבות את החוזה הישראלי: שיתוף פוליטי, שותפות פוליטית, ושותפות אזרחית מלאה.[6] ברמה הראשונה והמינימלית נדרשת נכונות להשתתף בגוף הפוליטי ולקבל את מרותו; ברמה השנייה קיימת שותפות פעילה בניהולו; וברמה השלישית והגבוהה ביותר מתקיימת נשיאה בנטל הכרוך בקיומו של הגוף הפוליטי, ובראשם ההגנה עליו.[7] הפטור הממוסד לא רק שוחק את הרמה השלישית, אלא מכרסם בסופו של דבר ביסודות כולן. זהו היפוך מטריד של התובנה של חנה ארנדט על "הזכות להיות בעל זכויות"[8]: בניגוד למצב שבו מדינה שוללת מקבוצה את זכויותיה, כאן קבוצה תובעת לעצמה זכויות מלאות תוך פטור גורף מהחובות הנגזרות מעצם השייכות לקהילה הפוליטית. קהילה הגדלה על ההכרה שהמדינה היא ישות חיצונית שניתן לנהל מולה יחסים צרכניים ומוגבלים, מפתחת ריחוק פוליטי באופן מובנה. ריחוק כזה מהווה כר פורה לערעור על הסמכות הדמוקרטית והממלכתית, ולתסכול עמוק ולתחושת ניצול מצד הנושאים בנטל.
חשוב לדייק ולהדגיש כי אין בכך כדי לטעון שאנשי הציבור החרדי אינם ראויים לזכויות, או שאינם בני הקהילה הלאומית היהודית. הטענה היא הפוכה לחלוטין: דווקא משום שהם חלק אינטגרלי מן הגוף הפוליטי, ודווקא משום שמדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינתם של כלל אזרחיה (ובאופן אינהרנטי, היהודים בפרט), הפטור המוסדי הופך לבלתי אפשרי מבחינה רפובליקנית - לא כעניין של רצון בענישה, אלא כעניין של הגינות מבנית. ואולם לפני שנפיק מסקנות, יש להתמודד ביושר עם הטיעון החרדי עצמו שכן אם יש בו ממש, הרי שהניתוח הרפובליקני כולו מאבד מתוקפו.
חלק ד': אתגר ה"חיל הרוחני" והא-סימטריה הרפובליקנית
התמודדות כנה עם שאלת הפטור מגיוס מחייבת התייחסות לטיעון המהותי של ההנהגה החרדית, החורג משאלות של נוחות פוליטית או הסדרים קואליציוניים. על פי תפיסה זו, לימוד התורה אינו רק זכות פרטית או מגזרית, אלא אינטרס לאומי-קיומי עליון. ה"חיל הרוחני" - מושג השגור בהצהרות פוליטיות ורבניות כאחד - מגן על עם ישראל בדרכו שלו. אין לבטל טענה זו כציניות גרידא; מדובר בתפיסת עולם כנה ומושרשת היסטורית, הרואה בלימוד התורה כוח אקטיבי של "מגנא ומצלא"[9] (מגינה ומצילה), ואת תלמידי החכמים כמי שנושאים בנטל הביטחוני לא פחות, ואולי אף יותר, מן הלוחמים בשדה הקרב.
אולם, מבעד לפריזמה הרפובליקנית, הטיעון הזה קורס. ההפרכה הרפובליקנית אינה טוענת שלימוד התורה, או חיי הרוח בכלל, הם חסרי ערך, אלא שהם אינם יכולים להוות תחליף ל"עניין הציבורי המשותף" ולחובות המעשיות הנגזרות ממנו. הוגים כמו אריסטו וקיקרו הכירו היטב בחשיבותם של חיי העיון והרוח, אך קבעו נחרצות כי אלו אינם יכולים להחליף את השותפות הממשית והמסוכנת של הגנה על גוף המדינה. הפגם בטיעון ה"חיל הרוחני" נעוץ בא-סימטריה מבנית עמוקה: קיומו של לימוד התורה מותנה לחלוטין בהישרדות הפיזית של הגוף הפוליטי המגן עליו, הישרדות המובטחת על ידי אלו המסכנים את חייהם בפועל. כאשר הגוף קורס בחרב - הרוח אינה שוהה באוויר. כאשר אותו גוף מדינה מושמד, אין שום מסגרת ריבונית שבתוכה יכולה הרוח להתקיים בביטחון. ההיסטוריה היהודית בגלות ממחישה זאת היטב: בהיעדר גוף פוליטי המגן על עצמו בכוח הזרוע, אין למסגרת הרוחנית יכולת ממשית להבטיח את הישרדותה לאורך זמן. במילים אחרות, הדרישה להכרה בשירות רוחני כחלופה שוות-ערך לשירות צבאי משמעותה המעשית היא מיסוד פורמלי של "בעיית הטרמפיסט". ה"חיל הרוחני" מניח מראש הישרדות פיזית שאחרים מבטיחים בדם, מבלי לשאת בעצמו בסיכון הקיצוני הנדרש להבטחת קיום זה.
אולם גם אם נניח לרגע את הטיעון הרציונלי-חומרני ונקבל כנקודת מוצא את הנחת ה"חיל הרוחני", נותרת שאלה פילוסופית מכרעת שהטיעון החרדי אינו יכול להתחמק ממנה: האם ניתן להכליל אותו? כלומר - האם ההיגיון שלפיו קבוצה מסוימת פטורה מהשירות הצבאי מפני שהיא מטפחת את "החיל הרוחני" שלה יכול לשמש כחוק כללי? בשאלה זו ניתן להפעיל את המבחן קאנטיאני: האם אנו מוכנים שכל המגזרים בחברה הישראלית - החילוני, הדתי-לאומי, הציוני-דתי - יפסיקו גם הם לשרת בצבא ויפנו להעמקת "חיל הרוח" שלהם: המשוררים, האמנים, האקדמאים וחוקרי המדעים? אם התשובה לכך היא שלילית, ואכן כך היא, אזי ברור שה"חיל הרוחני" אינו עיקרון אוניברסלי אלא פריבילגיה מגזרית. ואם לא די בכך, ניתן להוסיף לכך אתגר תוצאתני: מה יקרה בפועל אם כל מגזר בחברה הישראלית יאמץ את אותו היגיון? התשובה ברורה - לא יהיה מי שישרת, ולא יהיה כל גוף מדינה שיוכל להגן על אף אחד מ"החיילים הרוחניים" שלו.
סיכום: מיהו הישראלי? חידושה של הברית
השאלה "מיהו ישראלי" נשאלת בדרך כלל מתוך מנסרת הזהות: דת, לאום, שפה או זיכרון היסטורי משותף. עבודה זו הציעה מנסרה אחרת, בעלת מסורת עתיקה - הפריזמה הרפובליקנית, על פיה הישראלי הוא מי שנושא בנטל של הריבונות שממנה הוא נהנה. לא מי שחולק שפה או דת ומיתוס בלבד, אלא מי שמוכן לשאת בסיכון הכרוך בקיום הפרויקט המשותף. זו אינה הגדרה מופשטת אלא הגדרה מעשית ברורה. מכאן עולה מסקנה קריטית: הריבונות הישראלית אינה ניתנת לחלוקה. לא יכולה להתקיים שותפות פוליטית המנותקת לחלוטין מנשיאה בחובות. קו השבר העמוק ביותר כיום אינו עובר בין ימין לשמאל או בין חרדים לחילונים, אלא בין מי שמחויב לשאת בעול הפרויקט המשותף של הריבונות, לבין מי שפוטר את עצמו מכך. מסקנה זו מהדהדת את ההדדיות של קיקרו, את כריכת הזכויות והחובות של כצנלסון ואת חזון כור ההיתוך של בן-גוריון. החידוש הוא בהקשר: הדברים נכתבים כעת מתוך לב ליבה של מלחמה בת כמעט שלוש שנים, על ידי דור שמבין כי הימים בהם ניתן היה לדחות את ההכרעה - חלפו.
ה-7 באוקטובר היה במובנים רבים "רגע פילדלפיה"[10] של ישראל - לא כמטפורה ציורית, אלא כאנלוגיה היסטורית מדויקת. ועידת פילדלפיה ב-1787 לא נולדה מתוך שגשוג; היא נולדה מתוך הכרה מכאיבה שמסגרת הממשל הקיימת באותה עת ("תקנון הקונפדרציה") חלשה מכדי להחזיק גוף פוליטי במשבר, במיוחד לנוכח האיומים הביטחוניים. האבות המייסדים התכנסו כדי לכתוב מחדש את כללי השותפות שהפכו לחוקת ארה"ב החדשה. המנגנון שהמילטון ומדיסון נלחמו לבסס - מיליציה אזרחית, נשיאה הדדית בנטל ואחריות משותפת להגנה, היה תשובה מוסדית לשאלה המוחשית ביותר: מי נלחם, ובשביל מי?
מדינת ישראל של שנת 2026 הגיעה לאותו צומת. הברית הישנה, זו שבה אילוצים קואליציוניים הכשירו פטור ארעי שהתקבע, ושבה הסדר "תורתו אומנותו" הפך מפתרון חירום לזכות מוקנית ובלתי מוגבלת - קרסה. היא לא קרסה בגלל כוחה של מחאה פוליטית, ולא בגלל פסיקת בית משפט, אלא משום שהמציאות התייצבה מול הפטור בכוח שלא ניתן עוד להדוף: מלחמה רב-זירתית, שבה אי-השוויון נגבה בחיי אדם ובשחיקה דרמטית של הכוח הלוחם.
ההיסטוריה של הרפובליקה היא בסופו של דבר היסטוריה של ברית הנכתבת מחדש בהתאם למציאות המשתנה של חיי הקהילה. ברית אזרחית זו נשענת על התובנה היסודית כי קיומה מותנה בנכונותם של שני הצדדים לעמוד בתנאיה. כפי שתבע ברל כצנלסון מהחייל העברי: "ובתורת כזה, יקבל על עצמו גם חובות וגם זכויות" - מתוך זיקה בלתי ניתנת להפרדה בין השתיים. החיבור ההדדי הזה אינו רק סעיף בחוזה, הצהרה פוליטית או אידיאולוגיה מופשטת; הוא התנאי המוקדם לקיום המשותף. הוא הרפובליקה עצמה.
[1] עומרי לבנה ואחרים, הגיוס ואנחנו: תמונת מצב (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024), עמ' 2. נדלה ב-25 במרץ 2026. https://www.idi.org.il/media/26813/the-recruitment-and-us-a-snapshot.pdf
[2] גלעד מלאך ולי כהנר, שנתון החברה החרדית בישראל 2024 (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024).
[3] תמר הרמן ואחרים, מדד הקול הישראלי: יוני 2024 (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2024).
[4] שם.
[5]גלעד ברמן, "ברית המשרתים - גבולות גזרה" מרכז ריבוא (1 במרץ 2026), נדלה ב-25/03/2026: https://ribo.org.il/2026/03/01/%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%96%d7%a8%d7%94/.
[6] שם.
[7] שם.
[8] Hannah Arendt, The Origins of Totalitarianism (New York: Meridian Books, 1962), 296-297.
[9] בבלי, מסכת סוטה כא ע"א.
[10] ועידת פילדלפיה (1787) - התכנסה בעקבות משבר משילות בו המסגרת המדינית של "תקנון הקונפדרציה" (Articles of Confederation) הותירה את הממשל המרכזי חלש, ללא סמכויות גביית מיסים או יכולת להקים ולממן צבא לאומי להגנה משותפת. הוועידה, שנועדה תחילה רק לבצע תיקונים בתקנון, הפכה למעמד שבו נכתבה חוקת ארצות הברית וכוננה ברית פוליטית וביטחונית הדוקה יותר, המחייבת נשיאה משותפת בנטל.