בכהונה האחרונה של ממשלת ישראל רטוריקה החליפה מעשים כפיצוי על חוסר יכולת הפעולה של אנשיה. לפני מספר שבועות הבטיחה מירי רגב, שרת התחבורה, כי "בקדנציה הבאה, שאני אחזור שוב למשרד התחבורה - תחבורה ציבורית חינם". במקביל, לפני מספר ימים, כתב השר איתמר בן גביר כי "לבנון כולה צריכה לבעור!". המשפטים הללו מצטרפים לחוסר הרצון המפורש - המסווה העדר כישורים ראויים - לטפל בבעיית האלימות בחברה הערבית וביו"ש. ואולם, דווקא האמירה של השרה רגב (שנאמרה על רקע עליית המחירים של התחבורה הציבורית במהלך שלוש השנים האחרונות) מבליעה יותר מכל משהו עמוק: כלומר את התפיסה שמשווקת הממשלה, לפיה מה שלא הגיע לידי גמר בכהונה הנוכחית, יושלם בצורה מופתית בכהונה הבאה. רטוריקה נלהבת משמשת אותה כחומר מפתה ומסמם כאחד.
העובדה שתחזיות בלתי ריאליות בעליל משמשות את אנשי הממשלה הזאת (הבטחתו של ראש הממשלה נתניהו שכלכלת ישראל תגיע לסדר גודל של כעשרה טריליארד דולר, השאיפה להכריז על ריבונות ביהודה ושומרון למרות המחיר העצום שהמהלך יגבה, אמירתה של רגב) היא עדות להישענות ההולכת וגוברת על מכירת פנטזיות להמון. העובדה שהפרקטיקה הזאת שימשה חברי כנסת ממפלגת הליכוד והקואליציה הנוכחית במשך שנים ידועה. אלא שהיא מהווה נטל קיומי בימים שבהם מדינת ישראל חייבת אסטרטגיות ארוכות טווח, חשיבה רצינית בנושאים מהותיים, עורמה מדינית ומעוף של יצירתיות בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה.
הבעיה היא שהדרישות הנובעות מטובת המדינה אינן מניעות בפועל את השרים לפעולה אפקטיבית; על כל פנים, כישלון הממשלה נראה לפי שעה כרב מערכתי - בחינוך, בביטחון ובפשיעה הלאומית, במתן הגב המדיני ליזמות טכנולוגית, בפיתוח אפיקי עבודה והשתלבות בחברה ובצבא לאוכלוסיות החרדיות והערביות בישראל. ואף על פי כן, עם נתניהו כנווט הספינה המדינית - העתיד נראה לאנשי הממשלה מובטח: הריבונות המוחלטת נמצאת בהישג יד, הסכנה הקיומית שנשקפה מאיראן נמחתה הודות למלחמה נגדה, ומחירי התחבורה הציבורית יצנחו כבר בעתיד הנראה לעין (על אף שנכון להיום הם היו צפויים לעלות, ואי הבחירה לעלות אותם נראית כמו שיקול של כלכלת בחירות).
אולם הריבונות המוחלטת לעולם אינה מגיעה, ועמה נדחים גם הביצועים המושלמים שהובטחו. בפועל - ישראל הכפיפה רבים מהאינטרסים שלה לממשל הנוכחי של דונלד טראמפ. אלא שאידיאולוגיית הקואליציה איננה בדיוק מתחשבת בכך, שכן לפיה אויבי הריבונות באים מבית, ולא מחוץ. במילים אחרות - הריבונות היא תמיד בדרך, משום שהיא תמיד מופרעת - על ידי התקשורת, בית המשפט העליון, מבני העומק של המדינה (ה-"דיפ סטייט"), היועמ"שית. משמעות הדבר היא שהמבנה האידיאולוגי חופף את הכישלון להביא לשינוי בפועל ובאופן צודק של המבנה המדיני והמשפטי של ישראל, להבטיח ביטחון כלפי חוץ ושלום כלפי פנים, ולהפרות את שורשי היזמות בתעשייה ובאקדמיה. תפיסת העולם הזאת היא דו כיוונית: מחד - היא מבטיחה כמעט את העולם כולו; מאידך - היא זורעת בהלה שמא הנגע הממאיר של אויבי המדינה מבפנים יתפשט בגוף האומה ויכלה אותו מבפנים. תקווה אוטופית מחד, אימה מנגד. במנגנון התודעתי הזה הריבונות תמיד תישאר מובטחת, וצריה תמיד יעמדו על מפתן דלתה. כך הרטוריקה מחליפה את הפעולה. הצרה היא שמחיר האידיאולוגיה הזאת מאמיר: יותר ויותר אנרגיה תושקע בטיפוח הפנטזיות הנלוות לה, בזמן שמחיר עיוות המציאות מכביד כאבן רחיים על צווארה של מדינת ישראל ואנשיה.