בספר הגדול Roll, Jordan, Roll מקדיש ההיסטוריון הדגול של העבדות יוג'ין ג'ינובייזי פרק לתיאור מצבם של בעלי עבדים לשעבר לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. העובדה שעבדים רבים ברחו מאדוניהם במהלך המלחמה ואף לחמו נגדם הכתה את האדונים בסנוורים; אחרי הכל, למרות סיפורי הזוועה על העבדות, אדונים רבים בדרום ראו את העבדים כמעט כילדיהם: הם חשו שהם טיפחו את הרוחניות שלהם, את חיי משפחתם, ואף הצילו אותם מצורות קיום נוראיות יותר. המציאות שנתגלתה בפני האדונים שינתה לא רק את החברה שבה חיו - אלא את תפישתם העצמית: הם חשו שרגשי החובה שלהם כלפי עבדיהם היו הדדיים. כעת מתברר שהטעו אותם, שנאמנות העבדים לא הייתה מוחלטת אחרי הכל, שהם שגו באשליות אודות המציאות ועל בסיסן עיצבו את זהותם העצמית ואת אופי הקהילה שלהם. הרגע הזה מתואר אצל ג'ינובייזי כרגע שבו האמת נחשפת במלוא עוצמתה בלי שום תיווך ופילטרים, כרגע שבו התמוטטה תפיסת העולם שתיווכה את המציאות, ושדרכה יכלו בעלי העבדים להסביר את עצמם לעצמם.
רגע של הכרה במציאות כואבת עלה בהליכי ההתגבשות הסופית של ההסכם בין ארצות הברית לאיראן. זה היה רגע שבו נפלה ההבנה כי האינטרסים של ארצות הברית וישראל התפצלו באופן דרמטי, ושאמריקה מוכנה לחתום על הסכם משפיל עבורה ועבור ישראל, ובכך גם לזרוק את בעלת בריתה מתחת לגלגלים. אבל הרגע הזה גם מסמן את האופן שבו האמת נבלעת בתוך הפוזיציה המחנאית: מימין האשמה כולה נפלה על טראמפ שהתגלה כ'לוזר', ולא על נתניהו שהימר בצורה מסוכנת מדי על גורלה של המדינה; משמאל השמחה לאיד בכישלונות הממשלה לעיתים מבליעה חגיגה של הפסדים צורמים בזירה המדינית.
הטרגדיה בישראל היא שמצב התרבות הפוליטית לא מאפשר הכרה כנה ואף כאובה במציאות, ובמילים אחרות: השהיה של תפיסות העולם שהביאו אותנו עד הלום. גם לאחר ששככו רעמי התותחים של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, המאבק שניטש בתרבות ובתקשורת היום-יומית חונק מראש כל אפשרות להודאה חסרת פשרות במצב: התלות באידיאולוגיה הפוליטית האישית נעשתה מוחלטת, וויתור עליה - אפילו למען ההגינות והעיגון במציאות - כמוה כנפילה אל אש הגיהינום. אין שום אפשרות לדיון ציבורי רציני בנושאים קיומיים: לא על כך שישראל הקריבה את מעמדה כמדינה ריבונית למען תלות מסוכנת ביותר בארצות הברית, לא על הצורך האמיתי ברפורמה במבנה המשפטי והמדיני של ישראל, לא על כך שראש הממשלה טרם לקח אחריות מפורשת על חלקו בשביעי לאוקטובר, ולא על כך שמנהיגי מחאת קפלן בעצמם צריכים לקחת אחריות על עידוד ה'אי התייצבות' בטרם המלחמה. אדרבא: כל בעיה או סכנה שעולה מתברגת ישר אל תוך מנגנון שטופל את האשמה על אחרים ומרחיק אפשרות כנה לחשבון נפש, לא כל שכן אפשרות להרהר ברצינות באמיתות שעליהן נשען המחנה הנגדי.
כל מוקדי השיח המרכזיים מעורפלים מעננת ההטיות הפוליטיות הקיצוניות, מתפיסות עולם חד מימדיות, מחוסר יכולת לנהל דיאלוג קשוב ורציני - וכל אלו יוצרים חברה אזרחית עניה בכושרה לנהל את חייה ואת הקונפליקטים שבה. חוסר היכולת להשתקע באותם רגעי אמת, מעוור את מדינת ישראל ואנשיה. אי ההכרה במציאות אשר שוכנת מעבר לאידיאולוגיית המחנה הפוליטי, במיוחד במוקדי ההשפעה, עלולה ללמד אותנו לקח פשוט: התעלמות מן המציאות משפיעה על כושרנו לשנות אותה. ללקח הזה עלולה להיות משמעות טרגית כשמדינת ישראל מאוימת להימחץ בין אבני הריחיים של המציאות ההיסטורית בת זמנינו.