נהוג לחשוב שבדמוקרטיה החוק השליט הוא החוק הכתוב, הרשמי, של מוסדות המדינה. החוק לפי האמונה הזאת נוצר בתהליך פורמלי שבו מתגבשת הסכמה בין אנשי הקואליציה, ולאחר שלוש קריאות בכנסת הוא מתקבע במבנה המשפטי של המדינה. תפיסה פורמלית כזאת של תהליכי היווצרות החוקים מפספסת מימד שלם של התנהלות אנושית אשר משפיעה על היווצרות החוקים. בפועל, חוקים הם יצורים חברתיים; הם נוצרים מתוך העולם הרגשי והדמיוני של קהילות פוליטיות, ומתוך מערך האמונות, הדינמיקה החברתית והקונפליקטים של הקבוצה. ה'חוק הקהילתי' הזה מסמן מצרף של אמונות, דימויים של החברה והעולם, מערך של נורמות ואיסורים וצורות חיים מסוימות. בתוך העולם הזה, גורם משמעותי הוא היכולת של מנהיג לעורר הזדהות, וליתר דיוק: היכולת של מנהיג לגרום לקהילה פוליטית לזהות את ערכיה ואת החוקים הלא-פורמליים שבה, עם עצמו. מנהיג מהסוג הזה מהווה עוגן לאנשיו. רק לעיתים רחוקות בדמוקרטיה בת ימינו, המנהיג מזוהה עם החוק הרשמי של המדינה, קרי עם חוקי הדמוקרטיה. מבלי לראות את ההבחנה בין החוק היבש של המדינה לחוק הקהילה, בין הצו הרשמי לבין הלגיטימציה שמעניקה התרבות באופן אורגני לצורות חיים וצורות חשיבה מסוימות, לא ניתן להבין תופעות רבות מהפוליטיקה הישראלית: הכריזמה של בנימין נתניהו שמקסימה את ליבם של מיליונים, הרפורמה המשפטית הקיצונית, או ההעדר הממושך של מנהיג המייצג את מחנה האופוזיציה ומגלם בגופו ובדיבורו את ערכיה.
מנהיג כריזמטי מן הסוג של נתניהו מהווה יותר מאשר עוגן שדרכו מתווך העולם, ואף יותר ממוקד הזדהות פשוט. למעשה, הוא הופך בעצמו לגורם מכונן זהות: הוא מאפשר לקהילה להתגודד סביב חזון משותף, הצלחותיו מאפשרות לתומכיו לחוש גאווה עצמית, והוא מעניק בדיבורו המכשף שפה. לשפה הזאת תפקיד כפול ודו כיווני: מהצד האחד היא מבטאת במפורש רגשות עמומים שההמונים לא נתנו להם מושגים מובחנים וקול ברור, ומהצד השני, הוא מעניק רשת מונחים ותפיסות עולם שדרכם אנשים יכולים לתווך את עצמם לעצמם, ובכך להבין את חייהם ואת הסובב אותם באופן לכיד וקוהרנטי. חשוב להוסיף, אם כי הדיון על כך הוא מחוץ למסגרת המאמר, שמה שמאחד את הקהילייה הפוליטית של נתניהו זה בו זמנית הרבה יותר מרק התמיכה בו (למשל, הגוש האמוני, ימניות, כבוד לנסיונו הפוליטי, מערך אידאולוגי למחצה של שוק חופשי וארץ ישראל וכו') וגם הרבה פחות: טינה, הסתה, תקשורת פלגנית, הערצה עיוורת.
לכן, האמירה שלנתניהו אין חזון היא נכונה באופן מוגבל: לנתניהו אין חזון מדיני מוגדר ומפורש, אבל חזון קהילתי ישנו גם ישנו. האי דמוקרטיות במנהיגותו של נתניהו גלומה בכך שהוא יותר מדי נוטה לצידה של קהילה פוליטית אחת, ולכן חזונו המדיני לא נולד מתוך שיג ושיח עם דמויות אחרות בספירה הפוליטית. החזון הזה לכל היותר נוצר מתוך התייעצות עם גורמים מקצועיים, כלומר לא כאלו שנבחרו באופן דמוקרטי. זהו עיקרון יסודי בהתנהלותו הפוליטית: לשמירה על שלטונו היו מחירים כבדים, ואחד מהם הוא ההבאה לקדמת הבמה פוליטיקאים מלהיטי יצרים ולא מקצועיים בעליל. נתניהו נאלץ לסגת אל תוך עצמו מתוך ההליך הדמוקרטי, שבעבר אהב להצטייר כתומך נלהב שלו. בכך שב החוק הקהילתי לקדמת הבמה.
הרפורמה המשפטית האגרסיבית של הממשלה האחרונה חשפה את הפער בין החוק הכתוב לבין תפיסות העולם של המחנות הפוליטיים; תומכי הקואליציה מחד חשים פער גדול בין מוסדות המדינה לתפיסת עולמם, ומנגד - אנשי האופוזיציה מזהים את עצמם עם מוסדות המדינה, מה שמבוטא בתמיכה הפרסונלית שהתגבשה סביב היועמ"שית גלי בהרב מיארה. צורת הניתוח הזאת חשובה משום שהיא מסמנת, כאמור, מניעים של מחנות פוליטיים שהם לא רק ענייניים מבחינה פוליטית, כלומר שהם לא רק נמצאים בתחום הדיון ה'רציונלי' המתחשב בתפקוד של מנגנוני המדינה. היכן שאנשי האופוזיציה רואים גל של פופוליזם אנטי דמוקרטי, אנשי הקואליציה מזהים מאבק ברוטלי על הגמוניה ומוקדי כוח. משום שבכל צד יש אמת, מה שחושף את חוסר היכולת להגיע לפשרה 'רציונלית' על יסודות הקיום של מדינת ישראל, הוא בין היתר המישור של הדינמיקה וההיגיון של הקבוצה והקהילה הפוליטית. לפי שעה היתרון של אנשי האופוזיציה נעוץ בכך שהם לפחות מודעים לכך, ולעיתים אף אומרים זאת מפורשות. המתח בין שני המחנות מכונן במידה רבה את השדה הפוליטי בישראל.
נתניהו מכריז על עצמו - כמעט במפורש - כמנהיג של קהילה אחת, זו שתומכת בו (מתנגדיו תמיד יודעים שדיבורים על אחדות לאומית הם ציניים להחריד). הוא מלכד בתוכו בעת ובעונה אחת את הייצוג של קהילת התומכים בו, וחזון מדיני רעוע, אך כזה גם שאחראי להצלחות צבאיות שלפחות בשעתן נראו כהצלחות מזהירות. ממולו עומדת אופוזיציה במצב נואש; הדימוי המשפיע על תפיסת עולמה הוא זה של נפילה מחסד, של גן עדן ארצי שהובטח אך נגנז. מחנה פוליטי באופן גורף מנסה לשחזר שוב ושוב מודל של מנהיגות שאבד, מודל המזוהה יותר מכל עם ראש הממשלה יצחק רבין: מדינאי מוכשר בעל רקורד צבאי עשיר, כזה המסמל חזון נאצל של שלום אך גם נכונות להילחם ולחרף את הנפש. ואולי יותר מהכל: מדינאי טכנוקרטי כמעט, העובד יום-יום עבור אנשיו. זהו מדינאי בלי יומרה לגדולה היסטורית, בלי 'פוזה', מדינאי השם את טובת המדינה לפניו ומגייס למטרה הזו אנשים משכמותו.
כיום מול נתניהו עומד הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט אשר הוכתר לפי שעה למנהיגה של קהילה שמוכנה לספוג הכל חוץ מעוד נתניהו. הצרה היא שנתניהו הוא שועל פוליטי; העורמה הפוליטית זורמת בין עורקיו, והוא מבין שבספירה המדינית זוהי התכונה החשובה מכל. אייזנקוט לא - הוא אדם טוב, ודווקא משום כך, דווקא משום שהוא מסמן ניטרליות החפה מכל עורמה פוליטית המדיפה ניחוח הדומה לזה של נתניהו, הוא זוכה לתמיכה רחבה. התמיכה הזאת הולכת וגוברת משום שהוא מצליח לשחזר מודל, ולא משום שיש תוכן קונקרטי לדבריו. היכולת שלו לשמור על עמימות בנוגע לתפיסת עולמו בשורת נושאים קריטיים, זוכה בצדק לביקורת מצד מתנגדיו. אבל בתמיכה באייזנקוט אין התנגדות של ממש למנהיגות נוסח נתניהו, אלא שגשוג שלה; מחנה שלם מכריז בגאון שהוא תומך לא באידיאולוגיה רשמית, כי אם באדם שבמסווה של ניטרליות מתיישב בתוך דימוי מסוים של מנהיגות. בכך הפרסונליות לא נעלמת מהבמה הציבורית, אלא נחגגת בה, גם אם באופן לא מודע.