העורמה הפוליטית, אם להאמין לחיבורו המפורסם של ניקולו מקיאוולי - "הנסיך" - מוכרחה לשמש כטבע שני למנהיג המדינה. אלא שהמנהיג נתבע להשאיר את התככים והמזימות, את מאבקי הכוח, את חיסול היריבים הפוליטיים או את כריתת הבריתות - הנאות והמכוערות - את כל אלו הוא נתבע להשאיר 'מאחורי הקלעים', בתוך המסדרונות הסמויים מן העין של השלטון. כלפי חוץ, טוען מקיאוולי, נדרש הנסיך להציג את עצמו כאישיות נקיית כפיים, כאדם שלא דבק בו רבב ואשר פניו מקרינים אורה ותום ויראת קודש.
אחת מן הבעיות של הפוליטיקה הישראלית היא שהעורמה הפוליטית - שלעתים נתפסת כגולת הכותרת של התבונה המדינית - נעשתה לתכונה המועלית על נס בפומבי, לפחות בצדם של אנשי הקואליציה ותומכיה. אלו נושאים את עיניהם אל מי שמזוהה יותר מכל עם התכונה הזו: ראש הממשלה בנימין נתניהו. כך למשל מוצגת באור חיובי הצלחתו לשמר את מבנה הקואליציה אל מול רעידות אדמה מדיניות בזירה העולמית, וכן אל מול מתחים והתנגשויות של אינטרסים בין אנשי הקואליציה עצמה.
על הנייר, מדובר אמנם בהצלחה פוליטית מרשימה - בפועל הסיפור מורכב יותר. תפיסה כזאת של הפוליטיקה מתלהבת מעצם השימוש בעורמה הפוליטית. אבל הסכנה הגלומה בדימוי כזה של הפוליטיקה היא שהיא מוצגת כולה כמשחק אחד גדול, שבו העורמה וכריתת הבריתות לשמן נתפסות כהישג. זהו דימוי קרקסי של פוליטיקה, המרוקן אותה מתוכן, וממילא כזה המבתק את הקשר בין העורמה כאמצעי לתכליות הנקשרות בה. הדבר הזה נעשה תוך התעלמות מהמחירים שיש, למשל, לשמירה על שלמות הקואליציה. במילים אחרות: שימור הקואליציה נתפס לעיתים כתכלית העומדת בפני עצמה - יהיה אשר יהיה המחיר שתגבה. ההיקסמות מהתבונה הפוליטית ככוח המסוגל לשמר את שלמות הקואליציה, היקסמות אשר רואה בכוח הזה ערך עליון, מסייעת להפוך דברים גרועים לקלים לעיכול, כולל דברים שנוגדים בבירור את טובת המדינה, כמו השתמטות מסיבית של חרדים. בשם הרגישות לפוליטיקה כמשחק של כוחות, מתקבלת ההבנה שצריך לעשות ויתורים במשחק הזה. מן הצד השני, כפי שנכתב במגזין הפוליטיאה בשבוע שעבר, התוצאה היא תמיכה של אנשי הקואליציה בגדי אייזנקוט בעיקר על סמך אישיותו, ומבלי התחשבות בתפיסת העולם שלו שטרם נחשפה. במובן הזה, אייזנקוט מייצג את הצד השני של המתרס: פוליטיקאי חם וטוב לב כלפי חוץ שלא בטוח שהוא מסוגל לתכסיסים פוליטיים. הוא זוכה לתמיכה דווקא על שום הנייטרליות שוב מציג, נייטרליות לא-פוליטית.
הדימוי הזה של הפוליטי מאפשרת כאמור להציג את עצם קיומה של הקואליציה ושרידתה כהצלחה במשחק. בפועל, שוב, הדבר מאפשר לאלחש את המחויבות לתכלית שיפור הקיים. במישור שונה מזה של נתניהו, העורמה הפוליטית הופכת על ידי ממשלה מנופחת מרוב חברי כנסת, מכלי לשימור השלטון המדיני בכלל לאמצעי המכשיר את הפוליטיקה כזירת פעולה של עסקנים - כל אלו נתמכים על ידי היעדר יכולות ממשיות של השרים והעדר ביקורת מצד הבייס הפוליטי המסתפק בעצם קיומה של קואליציה שעמה הוא מזדהה. אלו מסייעים לקואליציה להסתפק בפועל במחויבות מוגבלת להישגים ממשיים. הפוליטיקה הופכת כך לעסק ציני להחריד, על חשבון חיי האזרחים. התככים הפוליטיים במצב הזה הם אינם חלק מדרמה גדולה יותר של שמירה על הסדר הטוב של החברה והמדינה. להפך: הם מנמיכים את המדינאות למדרגה של עסקי ממקח וממכר, שבה כל נתפסים משאבי המדינה כבופה של אכול כפי יכולתך, ושממנו מנסים חברי הכנסת לקחת כמה שיותר בכדי לדאוג לאינטרסים מגזריים צרים. במובן לא זניח, שימור הקואליציה נתפס כזהה לשימור הסדר הפוליטי הטוב, והקהל יודע שמה שנדרש לכך הוא רמאות, שאותה הוא רואה בכל - ולכן לא משנה לו להיות מרומה גם בעצמו. אדרבא: זה חלק מהפיכת הפוליטיקה לשעשוע המונים.
אבל הסכנה הגדולה היא לא רק הפגיעה ברמת התפקוד של מוסדות המדינה, ואפילו לא בהכשרת רעות כמו אי גיוס של חרדים לצבא או שילובם בשוק העבודה כך שהנטל ייעשה שווה יותר. הסכנה היא עמוקה וגדולה יותר, והיא נשקפת דווקא למנטליות שלנו, לאופן שבו אנחנו חווים ותופסים את העולם החברתי. והסכנה היא השקיעה בפסיביות מול מנגנוני כוח ציניים להחריד, שמסייעים לשימור הסדר רק כלפי חוץ. מטרתם היא לבנות תדמית של שליטים המיטיבים עם הכלל והעושים את מלאכתם נאמנה - בפועל התדמית הזאת מסווה את האימפוטנציה מלהגשים את המטרה העליונה הגלומה בפוליטיקה, אותה שאיפה לשמור ולטפח את הסדר הטוב. הרטוריקה הפטריוטית, המציגה מחויבות לשגשוג המדינה, למעשה הופכת את מקיאוולי על ראשו. פניו התמימות של המדינאי מסוות חוסר כישורים חמור לשיפור חייהם של האזרחים, והאמונה ביכולתם של מנהיגים לשנות לטובה באמת את חיי האזרחים מתאדה. על הרקע הזה, אפשר להבין טוב יותר את הגישה הצינית כלפי פוליטיקאי כמו נפתלי בנט, המאמין במפורש בדיוק באפשרות להגשים את הרעיון הזה בפועל. מרוב הנטייה לרוקן את הפוליטיקה מתוכנה ולהציגה אך ורק כמאבק של שחקנים בעלי אינטרסים שונים, האפשרות לחשוב במונחים של טובת הכלל מתמוססת במימי המחשבה הצינית.