לפני כשבועיים פרשן ערוץ 14 יעקב ברדוגו עורר תרעומת סביב אמירותיו על גדי אייזנקוט, לפי שעה מנהיג המחנה הליברלי בישראל. ברדוגו טען כי אייזנקוט הוא "איש שאינו יודע ספר" ותיאר אותו כמי שאינו מבין ספרות צבאית או ספרות כלשהי. מבעד למבול התגובות, אפשר שהאמירה הזו מסמנת נקודת מפנה קרדינלית בכל ההתארגנות של הימין הפופוליסטי במדינת ישראל. התבססות ערוץ 14 היא חלק אינטגרלי ומשמעותי ביותר בכל תהליך ההתמסדות של הימין הפופוליסטי בישראל, התמסדות שהייתה כרוכה בפיתוח המרחב המאפשר את השיח של הימין הפופוליסטי באופן מסודר, ולפיכך גם - כזה הנותן שפה ומילון מונחים להמוני מצביעי הקואליציה שלא זכו לכך בטלוויזיה הרשמית. אלא שהקולות השונים לאט לאט אינם נשמעים עוד בערבוביה, כחלק מהמולה מתלהמת: ככל שעובר הזמן, נכנס בהם סדר. האמירה של ברדוגו באה על רקע ציוות הולך וגובר של אנשים בעלי השכלה גבוהה אל תוך שורות הערוץ: החל במשכילים המפורסמים משה כהן אליה, אבישי בן חיים וגדי טאוב, לצד אנשי אקדמיה נוספים, וכלה בסופרים, עורכי דין, משפטנים ואנשי צבא בכירים. לכן, אפשר שהאמירה של ברדוגו מסמלת תהליכיות של בניית היררכיה בתוככי תרבות הימין הפופוליסטי, היררכיה השואבת את השראתה ממודלים קלאסיים של תרבות גבוהה. אמירתו של ברדוגו באה לצד אמירות חשובות נוספות: למשל התגאותו של בן-חיים בכך ששיחת עומק על ספר באחת התוכניות זכתה לרייטינג גבוהה מערוצים אחרים. אלו, אולי, מסמנים עלייה בסף הנכונות "להגביה" את תרבות הימין - ולפיכך גם להשתמש בהגבהה הזאת כנשק.
בדרך כלל נתפסת תרבות הימין הפופוליסטי בישראל כתרבות הממסדת איבה למוסדות הרשמיים של המדינה, מתוך תפיסה שהללו נשלטים על ידי אליטה אויבת המקיימת מאבק ברוטלי על ההגמוניה שלה, במטרה לשמור על כוחה הבלתי-פרופורציונלי ביחס לסדר הגודל שלה. משכילים, פוליטיקאים מרכזיים, אנשי הדרג הבכיר של הפקידות, משפטני בית המשפט העליון, אקדמאים או אנשי תרבות ידועים - כולם זכו לקיתונות של בוז ולעג על ידי אנשי הערוץ. אלא שאפשר שציור כזה של תרבות הימין הפופוליסטי בישראל נטה להניח שיש בה התנגדות לכל צורה של אליטיזם. התקופות האחרונות הוכיחו את עומק השגיאה הזו, ולכן גם, התפיסות הללו הביאו להבנה מסולפת וחד מימדית של תרבות הקואליציה: אנשי התרבות הזו אינם מתעבים את האליטות באשר הן - אלא את האליטות שאינן מזוהות עמם.
יש סיבות טובות לחשוב שהאנטי אליטיזם מחביא הערצה מוסווית לאנשי האליטות. אנשי הימין מקבלים בזרועות פתוחות את כל מי שזכה לחותמת רשמית מן המוסדות הגבוהים, ובלבד שהוא בצד שלהם, שניתן להזדהות איתו, עם מאבקיו ועם הרעיונות שלו. יתרה מכך: יש סיבות טובות להאמין שמשכילים כמו משה כהן אליה מאפשרים לכונן זהות קבוצתית משותפת המבוססת על התחושה ש"גם אנחנו יכולים", של "אנחנו לא פחות מהם", ולבסס בכך את חשיבותה העצמית של הקבוצה. אחרי הכל, התרבות הזאת, שמיוסדת במידה רבה על רגשות קיפוח (מובנים ומוצדקים בחלקם), הולידה מתוכה לא רק רגשי נקם כלפי מי שמזוהה כחלק מן המעמד המדכא, אלא גם שאיפה לברוא את מדינת ישראל "השנייה" בצלמה, להנהיג אותה אידיאולוגית ומדינית.
אין זה מקרי שתרבות הימין התארגנה סביב דמותו של בנימין נתניהו - בן למשפחה אליטיסטית ואדם משכיל בזכות עצמו - "בכיר בניה של ישראל הראשונה שישראל השנייה בחרה להנהיגה" כמאמרו של אבישי בן חיים. הדיבור על "עם ישראל", המחבר את מדינת ישראל להיסטוריה היהודית ולעם ישראל המקראי, כרוך, אולי, בעם ישראל כ"עם הספר". לכן, כדי להשיב מלחמה שערה ב"אליטה הישנה", ב"הגמוניה הגוועת", יש להיאבק באופן אפקטיבי על ידי יצירת ייצוגים מתחרים של העולם החברתי, ולבסס אותם כלגיטימיים. המשכילים פה אינם רק אנשים שמעניקים שפה - ולכן גם דרך נוספת ומתחרה לחשוב ולהבין את המציאות החברתית - אלא גם מי שמקנים מהוגנות לשיח הזה, ועוטפים אותו בהילה של מכובדות. לכן כשיעקב ברדוגו יורד על איזנקוט, הוא אינו אלא משעתק גינויים שהיו מקובלים כלפי המחנה שהוא מייצג באופן מסורתי, ומפנה אותם כלפי מחנה השמאל-מרכז. במילים אחרות: אנשי הימין נאלצים לגלות שההתנשאות היא ככל הנראה כלי הכרחי בכל מיסוד היררכי של תרבות. אין להם בעיה עקרונית עם ההתנשאות הזאת כשהיא מופנית כלפי מחנה האויב, רק כשהם סופגים אותה על בשרם. עכשיו, כך הם חשים, הגיע תורם להשיב.
התמונה מאת אבנר הופשטיין, זמן ישראל