על הניכור התודעתי החרדי והשלכותיו לגבי החברה הישראלית

1. מבוא

בשנים האחרונות מתמודדת מדינת ישראל עם שלל אתגרים, אך קונפליקט אחד בולט במיוחד במוקד השיח הציבורי. קונפליקט זה נוגע לסוגיית השותפות של הציבור החרדי בנטל האזרחי - בשירות הצבאי, בשוק העבודה ובתשלום המיסים. סוגיה זו קשורה בקשר הדוק לבעיות לאומיות רבות אחרות, החל ביציבות הביטחונית, עבור במצב בכלכלה וכלה בהתפוררות הסולידריות הישראלית.

הדיון סביב סוגיות משמעותיות אלה לוקה לרוב בשטחיות. הוא נוטה לנתח את הסירוב להתגייס כתוצאה של אינטרסים פוליטיים, את אי-ההשתלבות במעגלי התעסוקה כתוצאה של מנגנוני תמרוץ לקויים וכן הלאה. ניתוחים אלו אינם שגויים, אך הם חסרים את ההקשר הרעיוני הרחב שבו הסוגיות הללו נטועות, ומשכך מחמיצים את שורש העניין. במצב זה, לא מפתיע שהפתרונות המוצעים הינם, במרבית המקרים, לכל היותר חלקיים ולא מספקים.

הקושי לדון בתופעה באופן הולם ולמצוא לה פתרונות יסודיים מורכב עוד יותר נוכח הנטייה הרווחת בחלקים מהציבור הישראלי - ובפרט אלו המזוהים עם הימין הדתי-מסורתי - לבטל את עומק הפער ולהחליפו באופטימיות שאינה במקומה. ככל שהחברה הישראלית נוטה לערכים של מסורת ושמרנות, גובר הסנטימנט הרואה בציבור החרדי שותף טבעי, מי שמחזיק את הגחלת היהודית עבור כולנו, ומי שעתיד בקרוב ממש, כשיבין את חשיבות תפקידו, לקחת חלק מלא בנטל הלאומי. אולם הבנה זו שגויה ביסודה, משום שהיא מניחה זהות ערכית שאינה קיימת. הניכור החרדי מהמדינה אינו בגדר אי-נוחות זמנית, אלא עמדה תיאולוגית ותרבותית יסודית. רק הבנה מעמיקה של עמדה זו תאפשר לגבש פתרון ארוך טווח, שאינו משמש כפלסטר זמני.

במאמר זה אבקש לטעון כי הסירוב לשאת בנטל תוצאתו של ניכור תודעתי עמוק ומובנה. הציבור החרדי גדל בתוך מסגרת שבה המדינה אינה 'הבית' אלא זירה חיצונית ובעייתית מבחינות רבות. האזרחות הישראלית היא עובדה נסיבתית ו'בדיעבדית', וההשתייכות הלאומית נתפסת כמנוגדת לשייכות הדתית-קהילתית. תפיסות אלו נלמדות באופן מפורש במוסדות החינוך, ומוטמעות בפרקטיקה בחיי היום-יום. תחושת הזרות עומדת בבסיס המבוי הסתום של סוגיית השותפות החרדית: קבוצה המנוכרת כלפי המדינה אינה יכולה - ולא תוכל, ללא שינוי תפיסתי יסודי - לשאת בנטל אזרחי מלא. במקביל, אותה קבוצה, בין השאר נוכח גידולה הדמוגרפי המואץ, מעצבת את פני המדינה מבחינות רבות. הבנת הפרדוקס הזה היא תנאי מוקדם לכל דיון אמיתי בדרכי הפתרון.

אדגיש כי בדברים המובאים להלן אין כל ביקורת אישית כלפי אף אדם מכל מגזר שהוא. כמי שגדלה והתחנכה בציבור החרדי זכיתי להכיר אנשים מופלאים וערכיים, כפי שניתן למצוא בכל חלקי החברה הישראלית. יחד עם זאת, נקודת הממשק שבה אני ניצבת - כמי שמכירה את המגזר החרדי מבפנים ומאידך חשופה למבט החילוני עליו - מאפשרת לי לזהות 'נקודות עיוורון' בחיבור שבין העולמות, כאלו שגם החיים בתוכם וגם המתבוננים עליהם מבחוץ עשויים להחמיץ. על בסיס היכרות זו נשען המאמר שלפניכם: הוא מגובה בנתונים ממחקרים עדכניים, אך גם בחוויות אישיות מתוך החינוך החרדי שבו גדלתי, שמאפשרות לי להצביע על הפער התודעתי, ועל הסכנה הטמונה בהמשך ההתעלמות ממנו.

כן יש לציין כי הניתוח המובא כאן מתמקד בעיקרו בזרמים האשכנזי-ליטאי והחסידי, שמהם באתי ועליהם אני יכולה להעיד מניסיון ישיר. הזרם הספרדי-חרדי, המיוצג בעיקרו על ידי ש"ס, מכיל ניואנסים משלו - ובפרט יחס מרוכך יותר כלפי המדינה, המתבטא בין השאר בשיעורי גיוס גבוהים יותר. מורכבות זו ראויה לעיון נפרד שאין כאן מקומו. הנתונים הסטטיסטיים המצוטטים לאורך העבודה לקוחים מהציבור החרדי כולו, כולל הזרם הספרדי, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

2. הניכור התודעתי החרדי

2.1 אידאולוגיה ומקורות היסטוריים

כדי להבין את הרוח הנושבת ברחוב החרדי כיום לאשורה, יש לצלול למקורותיה ההיסטוריים של התנועה החרדית בישראל. בבסיס הזהות החרדית המשותפת לכלל הזרמים ניצבת שלילת הציונות, לא רק כתנועה פוליטית אלא כמחוללת שינוי מהותי בהגדרת היהדות. כפי שמציין מנחם פרידמן (1991), עבור החברה החרדית, הציונות ייצגה ניסיון להפוך את העם היהודי ל"עם ככל הגויים" - לאום חילוני המבקש ליטול את גורלו בידיו ולפעול בתוך ההיסטוריה. תפיסה זו נחשבה לכפירה בעיקרון היסוד לפיו העם היהודי עומד "מחוץ להיסטוריה", תחת השגחה אלוהית בלעדית. לפיכך, הקמת המדינה נתפסה כמעשה של מרד באלוהי ישראל ובציפייה המשיחית המסורתית.[1] עובדה זו יוצרת דיסוננס מובנה בחיי היום-יום: החברה החרדית חיה בתוך ישות מדינית שאת הלגיטימיות שלה היא שוללת אידאולוגית. מצב זה מקשה על יצירת תחושת השתייכות אזרחית בסיסית, שכן המדינה אינה נתפסת כמרחב התואם להגדרתי הזהותית, אלא כמרחב חיצוני זר שיש להתנהל מולו מתוך כורח.

לשלילה אידאולוגית זו מצטרף פן משמעותי אחר של החברה החרדית, שאולי מגדיר את מהותה יותר מכל: תפיסתה העצמית כמשמרת המסורת היהודית. לתפיסה זו שתי תולדות הרלוונטיות לענייננו, כשהאחת היא יעד אידיאולוגי מוצהר, והשנייה היא מעין תוצר לוואי. המרכיב הראשון הינו תפיסתה העצמית של החרדיות כתנועת התבדלות אקטיבית אל מול עולם ההשכלה והחילון. ברובד זה, ההסתגרות היא פעולה מכוונת; החברה החרדית רואה עצמה כמשמרת הבלעדית של היהדות האותנטית, ולפיכך כל השפעה חיצונית מוגדרת כסכנה קיומית שיש להתגונן מפניה בעזרת חומות איתנות. המאבק ההיסטורי ב"משכילים", שביקשו לערער את יציבות הדת, ממשיך להזין גם כיום את תחושת הניכור כלפי הממסד הישראלי המודרני, שנתפס במידה רבה כיורש האידיאולוגי של אותה תנועה.[2]

המרכיב השני הוא זרות רעיון הריבונות לתודעת המיעוט החרדית. בבסיס מרכיב זה לא עומדת פעולה מכוונת של התנגדות, אלא המשכיות תודעתית של מבנה חברתי גלותי. הזרות למושג המדינה היא תולדה פסיבית של שימור העבר: החברה החרדית אינה מעצבת את ערכיה מול המציאות הישראלית הסובבת אותה, אלא מול דמותה האידיאלית של הקהילה היהודית במזרח אירופה של המאה ה-19.[3] כך, הציבור החרדי בישראל ממשיך לקיים דפוס-חיים של מיעוט החי בסביבה זרה, בדומה לאופן שבו, למיטב ידיעתם, חיו יהודים באירופה תחת שלטון נוכרי. החרדיות, שמפנה את מבטה כל העת לאחור, מעולם לא עברה את הטרנספורמציה התודעתית שחוללה הציונות לגבי מושג הריבונות והאחריות הלאומית; היא מוסיפה להתקיים בתוך תודעה של אורח לא-רצוי במדינה זרה. היא אינה תופסת את עצמה כבעלת-הבית הנושאת באחריות לגורל המדינה, אלא כקבוצה המנסה לשרוד תחת שלטון לא-לה.

למרות ההתנגדות העקרונית למעורבות בעיצוב פני המדינה, הנסיבות ההיסטוריות - ובראשן השואה והתמוטטות המרכזים היהודיים באירופה - אילצו את החרדים להגיע להסדרים פוליטיים עם התנועה הציונית.[4] כניסה זו לפוליטיקה הישראלית לא ריככה את האנטי-ציונות, אלא לעיתים אף הקצינה את הצורך להדגיש את הניגוד בין הזהות החרדית לזו הישראלית, כדי למנוע טמיעה רוחנית. התוצאה, לפי מנחם פרידמן, היא "מודוס ויוונדי" - הסדר ארעי של פשרה טכנית. כך, נוצר פער תמידי בין המעורבות המעשית בחיי המדינה לבין הניכור הרעיוני העמוק כלפיה, כאשר המפלגות החרדיות פועלות במערכת הפוליטית ללא הזדהות ערכית עם המדינה. ביטוי לקונפליקט זה ניתן למצוא בסירובן ההיסטורי של המפלגות החרדיות לקבל אחריות מיניסטריאלית. דוגמה בולטת היא כהונתו של יעקב ליצמן כ'סגן שר הבריאות במעמד שר': ליצמן כיהן בתפקיד זה משך שנים ארוכות, מתוך סירוב עקרוני לשאת בתואר "שר" בממשלה ציונית, אף שבפועל פעל ככזה לכל עניין. כך, נשמר בתודעה החרדית דימויים של חברי הכנסת החרדיים כ'עסקנים', בהדהוד לתפקידו המיתולוגי של השתדלן היהודי שמגן על קהילתו מפני פרעות וגזירות מידי הפריץ.

2.2 הניכור החרדי בפועל

2.2.1 היחס לימים מיוחדים

בהתאם לתפיסות שהוצגו לעיל, מחקרים על הזהות הישראלית מלמדים כי העמדות הערכיות, האידאולוגיות והחברתיות הרווחות בציבור החרדי כיום הן בדלניות ושמרניות, לעיתים אנטי־ציוניות ואנטי־דמוקרטיות, וכמה מהן אינן מתיישבות עם ערכיה של מדינת ישראל ועם מערכת הערכים והעמדות המקובלות בשבטים האחרים בחברה הישראלית. [5]

דבר זה ניכר ביחס החרדי לימים המיוחדים שמציינת מדינת ישראל. כך, חרדים מהזרם המרכזי אינם מניפים בביתם דגלים ביום העצמאות ובוודאי שאינם נושאים תפילה לשלום המדינה בבית הכנסת. במשאל מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שבו התבקשו המרואיינים לציין את רמת הזדהותם עם ההיגד "יום העצמאות הוא יום חג עבורי", 83% מקבוצת המדגם לא הסכימו עם ההיגד.[6] בהתאם, במוסדות החינוך שבהם התחנכתי חל איסור מוחלט על טיולים ועל כל חגיגה שהיא, עם או בלי קשר למהות היום.

לא רק עצמאותה של המדינה לא נחגגת - גם הימים אותם קבעה המדינה כימי אבל מקבלים גוון שונה. באותו המשאל, רק 37% ממשתתפי הסקר ראו ביום השואה יום אבל.[7] נתון זה אינו מפתיע, שכן ההנהגה החרדית קבעה את יום האבל לשואה בתשעה באב, וכך נתפס יום השואה הממלכתי כביטוי של מרדנות ציונית, המבקשת לחדש את לוח השנה בניגוד להלכה ולמסורת ולהפקיע מן הדת את סמכותה על הזיכרון היהודי הקולקטיבי. בבית הספר היסודי בו למדתי (בית-ספר ליטאי מהזרם המרכזי) הוקדשו ימים אלו להסברת יחסה האידאולוגי של התנועה החרדית אל הציונות. סביב יום השואה נערכו שיחות שעיקרן הסבר מדוע אין לקיים את הזיכרון ביום שקבעה המדינה הציונית. כך, זכורה לי שנה שבה הניפה המנהלת את הספר "שרופי הכבשנים מאשימים", שעניינו סירובם של מנהיגי היישוב הציוני לסייע לקורבנות השואה בשעתם הקשה ביותר. תמצית המסר הייתה כי יש אבסורד בקיום זיכרון השואה ביום שקבעה אותה מדינה שלפי נרטיב זה לא רק הפקירה את יהודי אירופה, אלא אף ביקשה לעשות שימוש ציני בזכרם כדי לבסס את ריבונותה החילונית. כך שימש יום השואה ככלי פדגוגי להנחלת האידאולוגיה החרדית: הציונות הוצגה לא רק כתנועה שגויה, אלא ככזו שביקשה לבנות את עצמה על חורבנה של היהדות המסורתית.

לעומת היחס המבטל מכל וכל כלפי יום השואה ויום העצמאות, יום הזיכרון מקבל יחס אמביוולנטי יותר. ביום מדמם זה, שבו אבלים על אלו שמתו למען ביטחוננו, ניתן להתבונן באופן מנותק משאלות הלכתיות של היחס למדינת ישראל. כך, כאשר נתבקשו המשתתפים בסקר להשיב לשאלה "ביום הזיכרון אני מרגיש חלק מכלל הציבור הישראלי", רק 32% ענו "בכלל לא מסכים", ואילו השאר נעו עם הציר שבין לא כל כך מסכים" ל"מאוד מסכים" (32%). בבית הספר, מותם של החיילים אמנם הוצג כמיותר, שכן היה נחסך לולא המדינה - אך עדיין כזה שאין לזלזל בו. בשעת הצפירה נתבקשנו לשבת ולומר תהילים - העמידה, הוסבר לנו, אינה תורמת דבר לנשמות החיילים - וכך, למעשה, 'גוייר' הטקס והופקע ממשמעותו הלאומית. תחושת האבל הועברה בשניות מבלבלת. בבני ברק של ילדותי התקיים, למיטב ידיעתי, טקס זיכרון יחיד באנדרטת "הר השלום". כאשר הלכנו חברתי ואני, לצפות בו שנה אחת בגניבה, היה זה תוך חשש שניתפס, ועם הבנה מעורפלת מאוד של המתרחש. גם האזנה לשירי יום הזיכרון, שנשאו בתוכם עצב ישראלי חשוף, הייתה פעולה מחתרתית שנעשתה בסתר.

בין אם הותרה חמלה כלפי החיילים שמתים ובין אם לאו, ייתכן שהמרכיב המרכזי ביותר ביחס החרדי למול יום הזיכרון הוא מרחק רגשי. משמעותם העמוקה של ימי הזיכרון התחוורה לי רק שנים מאוחר יותר, כאשר חלפתי במקרה על פני בית הקברות הצבאי בגבעתיים, כשהיה עמוס בחיילים שעל דשיהם מדבקת 'יזכור'. ההלם שתקף אותי אז זכור לי בחדות - הגילוי שחיילים ממש מתים בפועל, שאנשים מאבדים את חייהם למען המדינה שבה אני חיה. על גבי הבנה זו, נבנתה ההכרה המדהימה ששאר בני גילי רואים במציאות הזו הכרח קיומי ושותפות גורל מובנת מאליה. הפער התפיסתי הזה, בין קהילות הממוקמות גיאוגרפית במרחק מספר קילומטרים בלבד, עדיין קשה לעיכול עבורי לעיתים. הפער בין נקודות המבט ביום זה גדול ועמוק כל כך, שלתחושתי הציבור הכללי אינו תופס אותה כהווייתה.

2.2.2 היחס כלפי מוסדות המדינה

לניכור המוחלט מערכיה הבסיסיים של המדינה מתלווה תחושת ריחוק ואי-שייכות כלפי מוסדותיה הפונקציונליים. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרבית בני הקהילה החרדית מקבלים שירותים מן המדינה (למעט פנייה אל בתי המשפט בעניינים אזרחיים), נושאים ונותנים עימה ומכבדים את החוק הישראלי, ואף מצביעים בבחירות לכנסת ושותפים בממשלה ובפוליטיקה הישראליות.[8] עם זאת, תחושת ההשתייכות היא אל המגזר באופן כמעט בלעדי. כך, במענה לשאלה: "בהנחה שהיית צריך להגדיר את עצמך בזהות אחת, מה התיאור המתאים ביותר עבורך?" 79% הגדירו את עצמם יהודים חרדים, רק 18% יהודים חרדים ישראלים,  ואילו 3% בלבד הגדירו את עצמם יהודים ישראלים.[9]

ניתן להסביר זאת בכך שבתפיסת העולם של החרדי הממוצע, המדינה לרוב אינה נתפסת ככתובת רלוונטית לפתרון בעיות. על אף קבלה של שירותים פונקציונליים שמספקת המדינה - כגון שירותי בריאות, קצבאות רווחה ותשתיות - הרי שקבוצת ההשתייכות הטבעית נותרת הפלג המגזרי (החסידות או הזרם), ואליה מופנים הצרכים הקיומיים. בעיות כלכליות נפתרות בתוך הקהילה באמצעות תרבות הגמ"חים הענפה; במצבי משבר רפואי, הכתובת הראשונה היא לעיתים קרובות ייעוץ רבני, כמו הרב פירר, או ארגוני חסד מגזריים שונים, כמו עזר מציון, רפואה וחיים, יד שרה וכדומה; שאלות הלכתיות, מוסריות ורבות אחרות מופנות לרב הקהילה או החסידות - כך נמצא ש־90% מהחרדים מתייעצים עם רב סביב החלטות משמעותיות במעגל החיים.[10]

הדפוס הבדלני שהוצג לעיל אינו מוגבל רק להכרעות אישיות, אלא מתפשט לכלל תחומי המעורבות האזרחית והחברתית. תפיסת האזרחות המקובלת במדינה דמוקרטית - שבמסגרתה הפרט נהנה מזכויות ושירותים מחד גיסא, ומחויב בחובות כלפי הריבון מאידך גיסא - נוכחת במידה נמוכה מאוד בשיח החרדי. בתפיסתו של החרדי הממוצע, המדינה היא גורם שסמכותו משנית לסמכות הקהילתית, ובשטף החיים הממשי היא נתפסת כמעט כחסרת רלוונטיות. עבור רבים, המדינה הופכת לגורם רלוונטי רק כשעולה צורך באישורים טכניים ופרוצדורליים - כגון קבלת תו נכה או קצבת ילדים - אך אינה נתפסת ככתובת לפתרון מהותי של מצוקות או לביטוי של מעורבות אזרחית ממשית. מניסיוני האישי, גם המידע בדבר הטבות או זכויות מתקבל לעיתים קרובות בתיווך הקהילה. שיעורי אזרחות כמובן שאינם נלמדים בבית הספר.

ניכור מוסדי זה בא לידי ביטוי בנתוני תת-דיווח גורפים לרשויות האכיפה והרווחה. כך למשל בתחום האלימות במשפחה: אף שתופעה זו קיימת בחברה החרדית בשיעורים דומים לאלו שבחברה היהודית הכללית (על פי דוחות משרד הרווחה מ-2019), קיים בתחום זה תת-דיווח משמעותי.[11] בדומה, תת-דיווח ניכר גם ביחס לרשות המיסים.[12] בנסיבות אלו, אין זה מפתיע לגלות כי רמת האמון במוסדות המדינה נמוכה משמעותית בהשוואה לכלל האוכלוסייה. כך, בעוד שרמות האמון במשטרת ישראל בקרב חילונים (32%) ומסורתיים (36%) נמוכות כשלעצמן, בקרב הציבור החרדי נרשמה רמת האמון הנמוכה ביותר, שעמדה על ביולי 2023 על 14% בלבד.[13]

2.2.3 היחס לדמוקרטיה הישראלית

לבסוף, היעדר תחושת המעורבות של האזרח החרדי ביחס למדינה שלוב גם בהיעדר תודעה דמוקרטית במובנים רבים. במרחב החרדי מושג האזרחות המודרני, שבו לפרט יש סוכנות ויכולת השפעה על עיצוב אופי החיים של סביבתו, מוחלף בתפיסה סמכותנית שבה הציות לרב או למוסד קודם להעדפות הפרטיות.

עובדה זו מוטמעת לעיתים כבר במישור המוניציפלי. כך, בבני ברק במשך שנים התקיים הסכם רוטציה בין דגל התורה ואגודת ישראל, שתי הסיעות המרכיבות את יהדות התורה, על ראשות העיר. בכל קדנציה מועמד מטעם אחת הסיעות מכהן בראשות העיר (הסדר זה התערער ב-2024, עם דרישתו של יו"ר ש"ס אריה דרעי לשלב את מפלגתו במנגנון הרוטציה). התוצאה, למעשה, הייתה מוסכמת בטרם הונחו הפתקים בקלפי. בשנת 2008 לא התקיימו בחירות כלל, אך גם בשנים שלפניה ולאחריה היו התוצאות ידועות מראש. באופן זה, לא מתפתחת אצל הפרט תודעה שבה קיים קשר בין רצונו ובחירותיו לבין אופי העיר שבה הוא חי; התפיסה כי לאזרח יש יכולת ואולי אף אחריות להשפיע על התנהלות העיר קלושה עד לא קיימת. סדרי העדיפויות של העיר, השירותים שהיא בוחרת או לא בוחרת להעניק, נתפסים כולם ככאלה שאינם ברי שינוי, ושאין לפרט זכות בעניינם.

עיקורו של עקרון היסוד הדמוקרטי - מימוש זכות הבחירה של האזרח, התקיים גם ברמת הבחירות הארציות: בסמינר שבו למדתי, ערב מערכת הבחירות הכריז המנהל ברמקול כי תלמידה שלא תצביע ל'יהדות התורה' חוטאת בכפיות טובה כלפי המוסד שקיבל אותה לשורותיו. הבחירה הפוליטית נכרכה בחובה דתית ובמחויבות למוסד, תוך ביטול המשמעות הדמוקרטית של אקט ההצבעה כביטוי של בחירה אוטונומית. בראייה זו, הבחירות אינן כלי של הפרט להשפעה על דמותה של המדינה, אלא אמצעי טכני לתמיכה בכוחו של הציבור החרדי מול המדינה. הנחיות אלו אכן השפיעו באופן מכריע על המתרחש מאחורי הפרגוד: עיקר ההצבעה החרדית היא שבטית ולא אידאולוגית.[14] כך נוצר מצב שבו גם מי שחש ביקורת כלפי המערכת, מוסיף לשמר אותה מתוך ציות להנחיה הרבנית, המפקיעה למעשה את זכות הבחירה האישית והופכת אותה לאקט של מחויבות קהילתית. מכאן עולה כשל מוכר במבנה המשטר הדמוקרטי: בכללי המשחק הקיימים מנצחות קבוצות שאינן דמוקרטיות במהותן, ושיכולת הבחירה של הפרטים בהן אינה חופשית במובן המקובל.

בהתאם, גם חברי הכנסת החרדים נתפסים כשלוחי הקהילה: בניגוד לחברי כנסת דתיים או חילוניים, חברי הכנסת מהמגזר החרדי תופסים את עצמם בראש ובראשונה ככאלה שבאו להביא כמה שיותר משאבים חזרה לקהילה. דפוס זה משתקף בעקביות בפעילותן הפרלמנטרית של המפלגות החרדיות, הממוקדת באופן שיטתי בתקצוב מוסדות תורניים, קצבאות ילדים ופטורים מגיוס, ולא בסוגיות הנוגעות לכלל האוכלוסייה. בשיחה שניהלתי לא מזמן עם חברה חרדית, היא הופתעה לגלות שאין זה כך בכל המגזרים, ושחברי כנסת רבים רואים את תפקידם בהובלת המדינה כולה למקום טוב יותר.

2.2.4 היחס לחברה הישראלית

לצד התפיסות האידיאולוגיות והיעדר התודעה הדמוקרטית, יש לתת את הדעת גם על החרפת תחושת הניכור בשנים האחרונות כתוצאה מחיכוך חברתי גובר. הדימוי העצמי של הציבור החרדי כקבוצת מיעוט בתוך קבוצה זרה, כהמשך ישיר לקהילות היהודיות בגולה, הקצין לתחושת נרדפות על רקע הזעם הציבורי הגובר כלפיו - זעם שהחל בתקופת הקורונה, עם ההיענות הנמוכה של הציבור החרדי להנחיות משרד הבריאות, ומחריף כעת, לנוכח סירובם להתגייס בתקופה סוערת ביטחונית זו. בתוך אקלים סוער זה, חרדים מדווחים על תחושת עוינות גוברת במרחב הציבורי הכללי - תחושה המתחזקת גם על רקע הביקורת התקשורתית הנוקבת כלפיהם (המחלחלת באופן עקיף, למרות החשיפה המוגבלת אליה בציבור החרדי). בתודעת המיעוט החרדית, התבטאויות אלו אינן נתפסות כביקורת אזרחית הנוגעת לחלוקת הנטל, אלא כביטוי של שנאת חרדים לשמה - פרשנות המעמיקה את תחושת הזרות והניכור כלפי המדינה.

3. השלכות התודעה החרדית על עיצוב פני המדינה

3.1 היעדר מעורבות אזרחית פעילה

מתוך כל זאת, נקל להבין את חוסר העניין של הציבור החרדי בגיוס לצבא. עבור מי שגדל על התפיסה שעצם קיומה של המדינה הוא מעשה מרד, ושהשתייכותו היא לקהילה ולא לריבון - הגיוס נתפס כאבסורד מושגי. ללא תשתית ערכית של שותפות גורל והזדהות לאומית נעדר המניע הפנימי שמניע חיילים להסכים להקרבה, פיזית ורוחנית גם יחד.

מתוך אותה מסגרת תפיסתית מובנים גם שיעורי ההשתתפות הנמוכים בשוק העבודה. לגורמים הרבים המוכרים - מרכזיות לימוד התורה, מנגנוני התמרוץ הממשלתיים, והחשש מחשיפה לתכנים ולאידאולוגיות שמחוץ לעולם החרדי - יש להוסיף את ממד העומק התודעתי: שילוב בשוק העבודה הכללי דורש מידה של השתייכות לחברה הסובבת ולמרחב הכללי. כאשר תחושה זו חסרה, ההסתגרות הכלכלית אינה רק תוצאה של חסמים חיצוניים, אלא ביטוי עמדה אידאולוגית עקבית.

3.2 השפעה על אופי המדינה

עד כה עסקנו בניכורו של הציבור החרדי מהמדינה. אולם לתמונה יש צד שני, פרדוקסלי לא פחות: ניכור זה אינו מונע מאותו ציבור להשפיע בעוצמה גוברת על עיצוב פניה. בשנים האחרונות, במקביל לצמצום ההשתתפות בנטל האזרחי, ניתן לזהות תהליך הפוך של השפעה חרדית גוברת על המרחב הציבורי. הדבר מתבטא, למשל, בחיזוק מונופול הרבנות - מוסד בעל צביון חרדי מובהק - על תחומים המעצבים את חיי הפרט באופן דרמטי, כדיני הנישואין והגירושין. ביטוי מובהק למגמה זו התרחש במרץ 2026, עם אישורו הסופי של החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אזרחיים כבוררים. כך, אזרח שחותם על חוזה עשוי לגלות כי במקרה של סכסוך, הסמכות לדון בעניינו הועברה לערכאה רבנית הפוסקת על פי דין תורה. כיצד נוצר מצב פרדוקסלי זה?

לגידול כוחה של החברה החרדית שני גורמים מרכזיים. הראשון הוא דמוגרפי: הציבור החרדי גדל בקצב מהיר משמעותית מיתר קבוצות האוכלוסייה, המתורגם ישירות לכוח פוליטי: ככל שהציבור גדל, גדלה גם יכולת המינוף הפוליטית. הגורם השני הוא מבני, ונוגע לאופייה של הדמוקרטיה הישראלית. בכנסת יושבים זה לצד זה נציגים אידאולוגיים, המייצגים עמדות ערכיות ורואים את תפקידם בקידום טובת הכלל, ונציגים מגזריים, שתפקידם המוצהר הוא השגת משאבים לקהילתם. כפי שנטען למעלה, המשמעות היא אסימטריה מובנית: מי שפועל למען כולם מתחרה מול מי שפועל למען עצמו בלבד. זהו פרדוקס פופר - במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, הקבוצה שאינה מחויבת לכללים אלו נהנית מיתרון מובנה. התוצאה המעשית היא שמפלגות המייצגות מיעוט מן האוכלוסייה משיגות השפעה העולה בהרבה על משקלן היחסי.

פרדוקס זה מיטשטש בשיח הציבורי הנוכחי. עובדה זו ניתן לייחס, ראשית, לאופטימיות שגויה: ככל שהחברה הישראלית נוטה לערכים של מסורת ושמרנות, גובר הסנטימנט הרואה בציבור החרדי שותף טבעי. תפיסה זו מוזנת גם מהיעדר אלטרנטיבה יהודית ברורה בשיח הציבורי: החרדיות נתפסת כיהדות האותנטית, וקרבה אליה נמדדת כמדד לזהות יהודית. זליגה תרבותית זו ניכרת לא רק אצל מסורתיים ודתיים לאומיים, אלא אף בחינוך הציבורי הכללי. כך נוצר סנטימנט שלפיו החרדים הם שומרי הגחלת, ועוד מעט, כשיבינו את חשיבות תפקידם, ייטלו חלק מלא בנטל הלאומי. אולם כפי שהראינו לעיל, הניכור החרדי מהמדינה אינו אירוע מקרי וזמני אלא עמדה תיאולוגית עמוקה. הציפייה להתפכחות מתעלמת מכך שמבחינת החרדי הממוצע, אין כל סתירה בין עמדותיו לבין מציאות חייו.

סיבה אפשרית נוספת היא עיוות תפיסתי הידוע בשם הטיית האישוש: החרדים שבוחרים לדבר עם התקשורת, להתראיין לתוכניות טלוויזיה ולהופיע בשיח הציבורי, אינם מייצגים את הציבור החרדי הממוצע. החרדי הממוצע נמנע ככל האפשר מכל מגע עם עולם שאינו חרדי (כולל עם דתיים-לאומיים, הנתפסים לעיתים כמסוכנים אף יותר מחילונים, שכן הם מציגים חלופה יהודית-דתית שיש לדחותה). כך נוצרת תמונה מוטה: הציבור הכללי מכיר בעיקר את החרדים הפתוחים לדיאלוג, ומניח בשגגה שהם מייצגים את הרוב. האשליה שגיוס מסיבי הוא עניין של זמן נשענת על אותו עיוות, וכן מחמיצה את העובדה שגם אם ניתן יהיה לגייס חרדים בפועל, גיוס של מי שמעולם לא פיתח תודעת אזרח במדינה דמוקרטית הוא צעד שתוצאותיו אינן מובטחות.

מן האמור לעיל עולה הצורך בפתרונות יסודיים המתייחסים לתמונה המלאה. הסירוב לשאת בנטל אינו רק תוצאה של מדיניות שגויה אלא פועל יוצא של תפיסת עולם שלמה ומגובשת, וכך, חתירה לשוויון ללא התייחסות לצורך בשינוי תפיסתי יסודי נידונה לכישלון.

מקור התמונה: Jack Guez/AFP/Getty Images

ביבליוגרפיה

פרידמן, מנחם, החברה החרדית: מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2019.

כהנר, לי, החברה החרדית על הציר שבין שמרנות למודרניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.

אלימות במשפחה בחברה החרדית בתקופת משבר וירוס הקורונה, נבחרות: נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול, 2020.

לוי-ויינריב, אלה, ביקורת בבני-ברק: מבקרי רשות המסים התחפשו לחרדים, גלובס, 2016.

לוי גנני-סניידר, קרן, מדד אמון הציבור - יולי 2023, המכון לחירות ואחריות, אוניברסיטת רייכמן, 2023.

---

[1] מנחם פרידמן, החברה החרדית: מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2019, עמ' 8, 19

[2] שם, עמוד 2

[3] שם, עמוד 4

[4] שם, עמוד 20

[5] לי כהנר, החברה החרדית על הציר שבין שמרנות למודרניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020, עמוד 261

[6] שם, עמוד 224

[7] שם, עמוד 228

[8] שם, עמוד 218

[9] שם, עמוד 224

[10] שם, 260

[11]  אלימות במשפחה בחברה החרדית בתקופת משבר וירוס הקורונה, נבחרות: נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול, 2020

[12] אלה לוי-ויינריב, ביקורת בבני-ברק: מבקרי רשות המסים התחפשו לחרדים, גלובס, 2016

[13] ד"ר קרן לוי גנני-סניידר, מדד אמון הציבור - יולי 2023, המכון לחירות ואחריות, אוניברסיטת רייכמן, 2023

[14] לי כהנר, החברה החרדית על הציר שבין שמרנות למודרניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020, עמוד 244