לפני מספר ימים כתב מנכ"ל 'ריבוא' עוז בן נון בדף הפייסבוק שלו כך: "גדלתי ספוג בתורת הרב קוק. למעשה, גדלתי במשפחה שבה הנוכחות שלו הייתה כל כך חזקה, שאת רוב חיי העברתי בניסיון לברוח מהמשנה שלו [...] הדבר הכי בסיסי בחוויית הגידול בתוך תורת הרב קוק הוא הגודל שלה, המורכבות שלה. היא כמעט יקום בפני עצמו, המצליח להחזיק בו זמנית יופי וקושי, סתירות ואמת; תפיסות מורכבות, מנוגדות ופרדוקסליות שיוצרות שלם שכמעט בלתי אפשרי לאחוז בו."
הרהרתי לא מעט במילים הללו, בין היתר משום שאני לא מכיר שום מקבילה לתופעה המדוברת בציבור שממנו אני מגיע, ציבור תל אביבי בעל אקלים חילוני. עבור צופה מן החוץ, המגזרים הדתיים בישראל תמיד נראים כמי שממשיכים זיקה הדוקה לטקסטים - תהא אשר תהא אופן הפרשנות שלהם והשימוש בטקסטים במרחב הציבורי. גם כאשר למדתי על הציונות הדתית, לא רק ממכרים ולא רק בבית המדרש, אלא באופן אקדמי בשיעור של פרופסור אבינועם רוזנק, קיבלתי את הרושם שבדרך כלל תמיד יהיו בכל בית ובית של אנשי המגזר ספרים מאת הרב קוק, ושתמיד תהיה היכרות עם כתביו ברמה זו או אחרת. רק היכרות אינטימית עם חיי המגזר תוכל לאמת, להפריך, או פשוט להכניס לפרופורציות את התפיסה הזאת.
אין לצורת החיים התל אביבית - כלומר לעיר המסמלת את החילוניות בישראל - זיקה עמוקה מן הסוג הזה לטקסטים, למורשת תרבותית, או לאנשי רוח. התפיסה הפסימית משהו הזו איננה נחלתי האישית, אלא מחשבה ששותפים לה אנשים נוספים. כך כותב עפרי אילני בעיתון 'הארץ': "אף שתל אביב היא עדיין מרכז ייצור התרבות, הצעיר התל־אביבי הטיפוסי הוא מעין פשוטון - יצור המותאם כבר למצב הנוכחי של הציוויליזציה. בהתאם לכך הוא השיל בחדווה את היכולת לקרוא. לעתים מסבירים לך ש'ספרים זה טכנולוגיה מיושנת'. אבל התל־אביבי הממוצע אפילו לא צריך אידיאולוגיה אנטי־אינטלקטואלית - זה פשוט לא משתלם לקרוא. תל אביב מוכיחה שאפשר להיות מתוחכם ומעודכן להפליא ובו זמנית בור ועם הארץ." ובאופן חד יותר כותב אילני: "העיר תל אביב היא ממש ground zero של אותה דהירה לעבר הבורות."
היסטורית, לצד ירושלים ואולי אפילו יותר ממנה, הייתה תל אביב עיר הפריחה של התרבות העברית: שני המאורות הגדולים של השגשוג התרבותי העברי בעידן המודרני חיו בה - חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן, לצד שורה ארוכה של אמנים ואנשי תרבות מהשורה הראשונה. לצד הישגים אומנותיים חשובים, התרבות הזאת הוציאה מתוכה כמה מן הביטויים העמוקים והמקוריים לחוויה הלאומית הארצי-ישראלית. כל אלו אמורים היו להפריך על נקלה את תפיסת 'העגלה הריקה', שאותה מייחסים לציבור החילוני אלו המבקרים את צורת החיים הזו. אבל כיצד ניתן להשיב לתוכחה הזאת, שלא מתוך מודעות לעושר המורשת הזו, וכיצד ניתן לעשות זאת כשמעטים הם אלו שמסוגלים לגונן עליה?
דבר מן המורשת החילונית (במובן רחב מאוד, שכן רבים מאנשיה באו מרקע דתי עמוק), מסתבר, לא היכה שורש בתוככי ההוויה החילונית לאורך זמן. למול מגזר כמו הציונות הדתית, דבר לא נותר מהמורשת התרבותית של ימי העבר בחיי ההווה; לא אלתרמן, לא ביאליק, לא ברל כצנלסון או זאב ז'בוטינסקי ולא קלצקין - שלא להזכיר את מורשת המחשבה המערבית בכלל. יתרה מכך: ברמה השטחית ביותר - הון תרבותי כזה הוא לא 'שמיש', הוא לא מעיד לא על איכות האדם, לא על סטטוס, הוא בקושי שופך אור על נטיותיו של המחזיק בו, ומתוך כך אין שום סמן המאפשר לזהות את ההון התרבותי הזה כחלק מהאטמוספירה החברתית, כזה שבכלל אומר משהו לאנשי התרבות החילונית. על אף שמדובר בנסיגה עולמית מקריאה ומקשרים טרומיים לטקסטים, קשה שלא להניח את צורת החיים הזאת למול מגזר שבו הדברים הללו עדיין מתקיימים, ולנסות לברר מהן ההשלכות של דבר כזה.
מן הסתם ישנן השלכות רבות, וחלק מהן נידונו ב'פוליטיאה' לאור ההשפעה הגדולה של מנגנוני המדיה. רעיונות מאפשרים לתרבות להתלכד סביב דימויים המכוונים באופן כללי את תפיסות העולם של אנשיה, ובכך מסייעים לגבש זהות קבוצתית. הביקורת הזאת מוגבלת כל זמן שמדובר ביצירת סדר יום יציב יחסית, למשל לגבי שאלות כמו מהן שאיפות המגזר בתוכו אבל גם ברמה המדינית? מה מצופה מאנשיו? מי הם המנהיגים שלו המשמשים מודלים של התנהגות ועשייה? קשה לאמר ברצינות שהתרבות החילונית בישראל לא משיבה מענה רציני על כל אלו. אבל המענה הזה לא זוכה לרובד העומק הניתן מרעיונות המזקקים את העקרונות הללו. השיח שבתוכו המגזר משוקע (שיח הרווי במושגים כמו "דמוקרטיה", "פאשיזם", "זכויות", "חוזה בין המדינה לבין האזרחים") הוא לא אפקטיבי, משום שאנשיו לא יודעים על מה הם מדברים. מראש מושם לאל כל מוקד המאפשר שיחה רצינית על סוגיות מן הסוג הזה, שיחה המתקיימת מתוך זיקה לרעיונות מכוננים העומדים היסטורית בלב התרבות הזאת, וממילא דיון כזה נעשה נחלתם של מעטים. זה סיפור לא רק על זיקה לטקסטים, אלא על תרבות שחיה באופן דו-מימדי רק בהווה מבלי להיות מסוגלת להבין את עצמה באופן משמעותי כיוון שהיא איבדה את הזיקה לעבר. אובדן הזיקה הזה מתבטא בשכחת הדמויות הגדולות שלה, במודעות לסדר הגודל של מה שיצרה בעבר, ולמשמעותו.
אין בכך בכדי לעשות אידיאליזציה רומנטית לציונות הדתית רק משום שיש בתוכה זיקה לטקסטים - ממש לא. העיקרון כאן הוא חברה שממסדת ואורגת לתוך מחזור החיים שלה רעיונות, תפיסות עולם ומורשת תרבותית מתוך שמירה על מפגש בלתי אמצעי עמם. אנשי המגזר החילוני חיים בתוך שפה שבה מילון המושגים והמונחים שעמו המגזר מתווך לעצמו את העולם החברתי, הוא מילון מושגים שלגביו המגזר לא מבין דבר. הוא מקבל במורשה הון תרבותי שאינו יודע להשתמש בו ולהבין אותו באופן אפקטיבי - זהו יחס ציני למורשת העבר. הרמה הפוליטית משוקעת באופן רחב יותר בהקשר התרבותי, שבו סמלי תרבות מאפשרים לאנשי הקבוצה למצוא מכנה משותף המחבר אותו לתוך עבר היסטורי, ההופך את מציאות הקבוצה לרב מימדית. במקום זאת, הקבוצה מתקיימת כאילו בלי שום זיכרון חוץ מהטראומה של רצח רבין. בלי שום הבנה של העולם שיצרה, ובלי שום יכולת להנות מפירות היצירה שלה.